סליחה

סליחה ילדה שלי..

רציתי לבקש ממך סליחה.

סליחה שבגילך הפעוט את יודעת מה זו כיפת ברזל,

סליחה שאת מבינה על העולם  הזה יותר ממה שרציתי שתביני,

סליחה שאת נכנסת להתקלח ושואלת אותי :"אמא,אבל אם תהיה אזעקה-מה נעשה"?

סליחה שאת יודעת שיש רעים וטובים,

ובכל משפט שלישי שלך,שואלת אותי:"אמא,אלו הרעים"?

סליחה שאבא ואני מדברים יותר באנגלית לאחרונה,ואתן לא ממש מבינות ,אבל בעצם מבינות טוב מאוד...

סליחה שאני משחקת איתך משחק דמקה אבל חצי עין שלי תמיד לטלויזיה,לראות אם יש אזעקה...

סליחה שאני לא נשארת אתכן בגן שעשועים..אני פשוט מעדיפה שנהיה בבית לכל מקרה...

סליחה שאת יודעת שיש מי ששונא אותנו,כל כך שונא אותנו שיורה עלינו טילים ללא הרף,

סליחה שחשבתי שמי שגנב לנו את האוטו לפני חצי שנה,זה המקסימום רוע שתדעי,

וסליחה שאני לא כל כך יודעת איך להפסיק את זה.

אני כואבת בליבי על הילדים שסובלים כך כבר שנים רבות,וכואבת כאב עצום על המשפחות השכולות,

אבל כאמא- אתן כל עולמי,ואני רוצה שתגדלו בשקט.בבטחון.

וכעת הכל נראה לי לא בטוח,ולא מוגן.אפילו החיבוק שלי לא מספיק הפעם.

אני מקווה שאתן סופגות לצד כל הרוע והפחד,את מה שאבא ואני מנסים לשדר,

שאנחנו תמיד נשמור עליכן,וש"זו רק אזעקה" ו"איזה כייף.. רצים לממ"ד "..

ואני מקווה עוד יותר,שבמבחן המציאות הזכרונות האלו ייספגו בטוב,ולא תזכרו אותם כמשהו מוכר שחוזר על עצמו בעוד שנה...

מקווה שתדעו תמיד, שאולי יש מי ששונא אותנו על מי שאנחנו..

אבל יש לכם מי שאוהב אתכן,על מי ומה שלא תהיו. תמיד.