שטויות !

החלטתי לעקוב אחרי עצמי מהצד בשבוע האחרון.

זוכרים פעם שהיתה פרסומת של שדון כזה שיושב על הכתף ומדבר אלינו?

אז המצאתי לי שדון כזה,שיראה אותי מהצד ויוכל לעזור לי להבין משהו...

שמתי לב בשבוע הזה שאני מבלה את 98% מהזמן שלי עם הבנות, ברקע.

אני איתן ואני גם מבשלת

אני איתן ואני גם מפעילה מכונת כביסה ומעמידה סיר מרק...

אני איתן ואני מארגנת..שיהיה נעים

אני איתן ואני מכינה ארוחת ערב...( מה לעשות..לא מכירה דרך אחרת שזה מגיע מעצמו...)

פתאום ראיתי כמה אני משמשת כמנהלת תפעול,ופחות נהנת מהזמן איתן.

אין לי ספק שהן צריכות לאכול, להתקלח, וכדאי שיחיו בסביבה נקייה ונעימה עד כמה שאפשר..

אבל מה האופציה?

אין אפשר גם לשחק איתן וגם שארוחת הערב תהיה מוכנה?

איך אפשר להיות איתן ולעשות את כל השאר...?

אז נכון שאפשר לשלב אותן בהכנות,בכביסות,וכו....

אבל בואו נודה-

לפעמים צריך שארוחת הערב פשוט תהיה מוכנה תוך רבע שעה ולא תוך שעתיים...

 אז החלטתי לקבוע לי את חוק השטויות היומי.

החוק אומר, שבכל יום נעשה משהו כייפי ושטותי יחד,, משהו שנזכור אותו לתמיד.

נשחק משפחה כמו שהן כל כך אוהבות,אני אהיה תינוקת שתבכה על הרצפה כי זה מה שהן ביקשו..

ובזמן שאני בוכה לא אחשוב על מה השעה..וכמה אני חייבת עכשיו לקלח אותן...

נרקוד בלי לשים לב לשעון...

נתאפר בלי לחשוב כמה זמן ייקח להוריד את האיפור הזה...

בכל יום נעשה משהו כייפי, משהו שבו אני כל כולי איתן.

לא מלמדת

לא מחנכת

לא מסבירה

לא מנקה

רק איתן.

כמו שהן רוצות,

כמו שהן יזכרו.

אז אולי האוכל יגיע מאוחר יותר..

ואולי זה לא יהיה פשוט..

אבל נדמה לי שמגיע לי להיות קצת יותר ממנהלת תפעול של הבית והבנות...

גם היום שאני מסתכלת על הילדות שלי, אני לא מעריכה את האוכל  שתמיד היה חם ובזמן..

אני הרבה יותר מוקירה את הרגעים שבהם עשינו דברים יחד...

גם אם אלו היו רק שטויות J

אוהבת,לא אוהבת,אוהבת,לא אוהבת...

אני אוהבת את המדינה שלנו.
אוהבת על אמת.
אוהבת את החום שיש רק אצלנו,את הידיעה שתמיד יהיה מי שיעזור לי ברחוב אם אתקע,
הידיעה שלא משנה איפה אני גרה,אני לא אתקע בלי כוס סוכר בדרך לעוגה בדיוק לפני שנכנסת השבת...
העובדה שאצלנו בארץ,לא קובעים עם חברים לעוד חצי שנה מראש,אלא פשוט מרימים טלפון,ובאים.
העובדה שרק אצלנו אני יכולה לראות חייל במדים חוזר הביתה ולהזיל דמעה בלי להתכוון בכלל.
תמיד שאני עומדת לשירת התקווה הבטן מתהפכת לי מהתרגשות,כמו שרק פה זה יקרה.
אני אוהבת את הטעם של יום שישי ושבת,גם אם איני דתיה .
אוהבת את הנופים המטורפים שיש לנו פה,למרות שרובנו ראינו עולם הרבה לפני שראינו את הארץ היפה שלנו.
אני אוהבת אותה.באמת.
אבל מאז שאני אמא,אני מרגישה שאנחנו מתרחקות, האהבה שלי אליה סוחבת איתה סדקים של חוסר אמון,של פחד ודאגה.
אני לא אוהבת את מי שהפכתי להיות במדינה שלי.
את זו שכבר לא קוראת עיתונים כי עושה לי רע לשמוע על חטיפת נערים,והסלמות,על עוני של מי שבזכותם יש לנו המדינה הזו,ועל אלימות.
אני לא אוהבת את זו שכבר לא מטיילת פה בבטחה כי היום אני יותר דואגת לעצמי ולמשפחה שלי,ומכוונת את וייז עם התראות שלא ייכנס במקרה למקום שאסור.
לזו שפוחדת לשלוח את הילדות שלה לבית הספר שלא יכו אותן רק כי למישהו התחשק.
עד היום אני שומעת אופנוע מאיץ וישר קופצת לי ההתכווצות בבטן של האזעקות מהקיץ שעוד הריח שלו כאן.
קיץ שמתח את גבולות האמהות שלי עד לקצה. לימד אותי על הפחד הכי בסיסי לשמור על היקר לי מכל.
פעם היה לי חלום לעבור לגור בישוב מרוחק...
לאן?
לדרום ? שחודש אחרי  קטיף נוריות בפסטיבל אדום בדרום,הפך לזירת מלחמה?
לצפון?  שאנשים תמימים,הורים לילדים קטנים שומעים שם קולות חפירה מתחת לבית..?
נכון.
אני לא אמיצה.
אני מהפחדניות.
מאלו שמבינה שבמקום לדאוג לבית ספר טוב, תזונה בריאה,וחברים, צריכה לדאוג לבנות שלי לבטחון בסיסי.
אז נכון.
יגידו לי אלו שבכל מקום לא בטוח,בטח לא ליהודים.
נכון, יגידו לי אלו שאין לנו ארץ אחרת..
אבל מה? אין מקום במדינה שלנו גם לפחדנים? גם לאלו שלא מוכנים למות בעד ארצם?
אין מקום פה לאנשים כמוני? שרק רוצים שקט?
אני אוהבת אותה. אבל רוצה שהיא תאהב אותי בחזרה.
אפשר?

זמן איכות..

אין אמא שלא חוותה את זה...
יום בהיר אחד, אחה"צ..מסתמן כי אבא או סבא או דודה או אלוהים יודע איזה מלאך,לוקח לך את הבנות לאיזו פעילות..
חוץ מלהתנדב לקומנדו..הם יכולים לעשות הכל...
ואז את מתחילה להפנים שאולי אולי..את הולכת לזכות בכמה שעות מעטות של שקט,שעות שהן רק שלך..
והתכניות מתחילות..אח התכניות...
אני אשב לקרוא ספר, אני אצא להליכה שמעולם לא התחלתי,אני אתקשר לחברה טובה ואחפור לה בלי שאף אחד יפריע לי,או אולי אלך לישון שעה,אקום חדשה ואז כל הערב אהיה לשם שינוי עירנית...לא ,,לא,, אולי אקפוץ לקניון להחליף סופסוף את החולצה שכבר שוכבת לה שבועיים באוטו..מחכה ליום נטול ילדים כדי להכנס וגם לצאת משם בשלום..
ומרוב התרגשות את לא יודעת מה להחליט...אולי אבשל,אאפה,אולי אשב לי סתם על המחשב בלי שהסרט של בת הים יקפוץ לי...אולי פשוט אראה טלויזיה..אבהה.אתפחלץ לי מולה..
ובעודך חולמת על רגעי הקסם,בעלך כבר מוכן,והבנות מצליחות להשחיל ריב קטן לפני שהן יוצאות לדרך הקסומה...
ואת כל כך מצפה כבר שיתחיל השקט..הזמן שלך לבד,שאת מוכנה הכל רק שלא יהיה משבר עכשיו..
"כן כן תלבשי את החולצה הזו" ( ביום אחר היית רק חולמת שאתן לך לצאת איתה מהבית" )..
"כן בסדר אני מרשה שתאכלו ארטיק גדול"... ( תאכלו טילון, רק תצאו מהדלת ותנו לי להתייחד עם עצמי..אתם עוד לא הלכתם ותכף תחזרו)
והם בדלת ...
בעלך נותן לך את המבט של :
" תהני ממי, מפרגן לך..רק שיהיה לך ברור שזה הולך לעלות לך ביוקר..." ומגניב חיוך של חצי צוחק איתך חצי רציני..
ואת..
את מוכנה לתת הכל,רק שייצא מהבית. עכשיו.

והם יצאו.
ואת לבד.
מחכה שלוש דקות,לראות שאף אחד לא שכח בובה,מוצץ,מפתח,מים או כל דבר שגבר יכול לשכוח ואת תקחי אותו על אוטומט בלי לשים לב בכלל...

וזהו. אף אחד לא חזר.
זה את ועצמך.

ואת מסתכלת על הבית,ולא יודעת מאיפה להתחיל...חיוך מתגנב לו ואת נהנת רק מהמחשבה שהכל נתון לבחירתך...
רווקה לשעתיים...
אז מה אמרנו?
להתקשר לחברה? מי תענה לי עכשיו..כולן בפריים טיים של גן שעשועים וחוגים...- ירד
לאפות? נו בחייאת עד שיש לי זמן אני אאפה עכשיו עוגה..ועוד הלכלוך..והכלים...- ירד
אקרא ספר...?- אמממ. מפתה אבל לא קצת בזבוז זמן? נקרא כבר לפני השינה לא? הרי גם ככה זה מרדים...-ירד
לקפוץ לקניון להחליף את החולצה שכל כך רציתי?- עד שאכנס לאוטו, אסע,אחנה, ( שונאת חניונים ), אעלה, ארד, אבזבז ערב שלם בשביל חולצה... שטויות גם ככה לא כזה אכפת לי להשאיר אותה..-ירד
אולי בכלל אלך לישון קצת..רק אשים את הראש לשעה? - איזה לישון, תמיד כשאני ישנה באמצע היום אני קמה עם כאב ראש, בחילות ועייפה יותר ממה שהייתי - ירד.
ואז את מציצה רגע לצד ,בזמן שהמחשבות רצות לך, ורואה את הר הכביסה.. עומד לו שם,מיותם..
ואת אומרת לעצמך בקול משכנע שרק לך יש...
עד שאני אחליט מה אני עושה..אני אפעיל מכונה בנתיים,חבל על הזמן..אולי עוד אספיק לתלות אותה היום והיא לא תישאר בטעות במכונה עד מחר...
ואז את מכניסה מכונה,, וכבר ממיינת את הבאה בתור אחריה, וממש בדרך לשם דרכת על שאריות קורנפלקס שנדבקו לך לנעל ולא ירדו יותר לעולם.. אז את כבר מעבירה סמרטוט, סתם, בקטנה, רק לא יהיה דביק..
ואת כבר לא מצליחה לזכור מה רצית לעשות בזמן הזה,הקסום שלך עם עצמך..
ובדרך להחליט, כבר עשית כלים, נו שטויות..אני כבר במטבח..
והזמן עבר..ולפני שאת מתחילה להבין שאין לך החלטה, את מוצאת את עצמך מחליפה ארון חורף בקיץ..
יושבת מול ארון הפוך,מלא בגדים,שבכלל לא התכוונת למיין היום, ואת לא מבינה איך הגעת למצב הזה..
והשעה כבר 19.00 והם תכף חוזרים..
ואת כבר כועסת על עצמך שלא ניצלת את הזמן שלך,ובחרת שוב, לעשות את הצפוי מכל..
והארון כמעט מוכן, ואת כבר שומעת אותם בדלת...
צוהלים,שמחים ורעבים..
ואת נעמדת מולם,שמחה שהם חזרו,אבל כל כך רוצה עוד טיפונת זמן..
זמן שבו תקראי ספר,תראי טלויזיה,תדברי עם חברה טובה בטלפון..או סתם לא תעשי כלום..
אבל את מהר מאוד חוזרת להיות משימתית ורצה להכין ארוחת ערב..
בעלך שיחיה,מתאמץ לעשות את כל הקולות שגייס שיגרמו לך להבין כמה קשה היה לו..
יוציא אויר 10 פעמים ויבקש מהבנות..:
"בנות,ספרו לאמא איזה כייף עשינו בגי'מבורי..."
ואת אמורה להבין ממילת הקסם,ג'ימבורי...שהוא עבד קשה.ממש קשה.
גי'מבורי זה לא צחוק.ג'ימבורי זה לא מקום לחלשים.שם עובדים ועובדים קשה.
לא משנה שהוא בטוח מצא שם מישהו מהתיכון ודיבר איתו שעה וחצי בזמן שהבנות סיכנו נפשן בחבלים..
נראה לי שיספר לך את זה?
תחלמי !
את אמרוה לדעת שהוא עבד קשה..ושיש לזה מחיר..
ואז את מנסה לומר לו שבכלל לא נחת..
שהפעלת מכונה,וניקית,ועשית כלים והחלפת ארון חורף בקיץ..
ואת מבינה שזה חסר סיכוי..
זה לא יעזור והוא גם בחיים לא יבין...
ואם היה סיכוי שתרגישי טוב עם מה שעשית..ותשמחי לפחות שהספקת הכל..
הוא אומר לך את המשפט הבא:
"נשבע לך שאני לא מבין אותך...עד שיש לך זמן לעצמך...טוב, מה שתרצי..רק  ממי עכשיו אני גמור מהג'ימבורי..קחי אותן למקלחת "

תכירו .... -חמותי

לא מעט פעמים אני נמצאת בשיחות בנות,חברות ותמיד בשלב מסויים עולה נושא החמות.

( מילה מעצבנת עוד לפני האישיות).

ולכל אחת מהבנות יש סיפור מעצבן עליה...ואז את מתלבטת אם לשתוק.. שזה הכי מגוחך, או להוציא משפט מעצבן עוד יותר כמו : דווקא חמותי ממש מתוקה"...

אז נכון שלאור הסיפורים לא רבות מאיתנו זכו לחמות מהסרטים, אבל לאלו שכן, כנראה שגם לא ממש נוח עם זה בשיחות הללו.

אז הנה מספר טיפים להצלחה עם החמות:

1.      תגורו רחוק !.

2.      תדעי לראות גם את  הטוב, סמכי עלי, אני מעולה בלמצוא את הרע.. אבל וואלה, יש בה גם טוב.

3.      אל תשכחי לעולם, שהיא האמא של הבעל שלך, ואם את רוצה להיות חכמה ולהרוויח אותו, תמצאי דרך להגיע אליה.

את לא חייבת ללכת איתה ליריד של נתנאלה, ולקחת איתה שיעורי פילאטיס משותפים, אבל תמצאי משהו שאת יכולה לתת לה קצת כבוד בו, והאמיני לי זה יחזור אליך.

4.      הילדים שלך רואים הכל-

וכמו שאת תתנהגי אליה, ככה הם יבינו שעליהם להתנהג...אז תזכרי בהם, וקחי אויר.

    5.תפסיקי להשוות אותה להורים שלך.

           למה?

           כי זה לא יעזור !

           כי היא בנויה אחרת !

           כי ההורים שלך תמיד יתנו יותר ( 99% מהחברות שלי מרגישות ככה) .

           כי השוואות לא עשו טוב לאף אחד .

           וכי מה לעשות, גם לבן שלה יש לך אי אילו טענות, נכון?.. אז מה את מתפלאה?

6.      תמיד שאת בגן שעשועים, ורואה שם סבתות, ואת קצת מתחילה לזמזם לעצמך בראש.. " נו .. מה קשה לה לבוא גם מדי פעם לעזור?".... אז תעצרי. את אף פעם לא יודעת מה המחיר של מה שאת רואה. כבר יצא לי בחיי לקנא בלי לדעת, באלמנות,גרושות, ויתומים... אז שששששש.... !

7.      אני בטח נשמעת כאחת שהתאהבה בחמותי מהרגע הראשון...

אין רחוק מזה. חמותי נתנה לי להבין מההתחלה, שלקחתי לה את הבן הכי הכי שלה.

קצת כמו זכייה בלוטו למישהי שלא בטוח שמגיע לה בכלל.

היא היתה מתקשרת אלי רק אם הוא לא היה עונה לה, וגם אז ישר מבקשת אותו..

היתה מצליחה לגרום לו לעזוב הכל, בדיוק ברגע שאני צריכה אותו פה בבית, וללכת לעזור לה...

אבל וואלה, אולי מאז שאני אמא, אולי מאז שהבנתי שהזוגיות שלי היא קצת מהכל.

גם קצת מאיך שאכבד את המשפחה שלו, מאז זה אחרת.

אז לפני כיפור, מציעה לנו לפנות מקום בלב ובבית, לקחת קצת אויר ולא להתלהם,

לנסות להבין שגם היא אמא, לא תמיד מושלמת. 
כמונו כן? ..

ולהתחיל את השנה החדשה.. קצת אחרת.

מבטיחה לכן- בעל מאושר, והרבה פחות פרצופים.

ואולי גם תגלו בזה קסם מיוחד...

שנה טובה מלאת סליחה לכולנו.

העולם על פי אבא...

לפעמים אני מסתכלת על הבית שלנו מתפקד,על הבנות,על סוגיות ואתגרים בחינוך ומביטה לשמיים,

ומודה.

מודה לאל שהזוגיות שלנו מורכבת משני אנשים שונים.

אני מנסה לדמיין יום בחיינו שהוא לפי הדרך שלך...יום בחיינו שאתה מחליט..

אבל אז הבטן מתהפכת לי. 

ואני מתחילה לצחוק לעצמי.

השכמה בבוקר :

לפי אמא-

מסיטה וילון, 

מתחילה לנשק אותן ומעירה בעדינות

לפי אבא-

בנותתתת,קומו שלא נאחר לגן..( יש לך את זה ביותר עדין? )

תכף  יוצאים:

לפי אמא-

מכינה להן תה קמומיל ועוגיה קטנה.. וגם אם העוגיה המסכנה מרגישה לא משהו..

לפי אבא-

מי רוצה פרוסה עם שוקולד ונס קפה כמו של אבא? 

בדרך לגן:

לפי אמא-

"מה תרצו לשמוע? מוזיקה שאתן אוהבות או שנשחק משחק חרוזים?"

לפי אבא-

"עכשיו תשמעו את ברי סחרוב.. ושאני יגיד תצעקו- כמה  טוב.. כמה יוסי.. טוב חמודות?"

חברים:

לפי אמא-

מי רוצה להזמין היום חברה?

לפי אבא-

מי רוצה לבוא עם אבא לחבר שלו?

גן:

לפי אמא-

מחפשת את הגן הכי טוב,מזהה את הגננת עוד לפני שהיא פותחת את הפה,סופרת סייעות וילדים לפני שאתה בכלל מספיק להבין מי זו הגננת. ויודעת בבטן כבר אם מי הילדה תתחבר ומי תהיה האמא הנודניקית התורנית של השנה..

לפי אבא-

בהנחה ולא התלבל בין הגנים של הבנות והגיע לגן הנכון, בטוח שכולם מקסימים,כולן נחמדות ולא מזהה ממטר מה טוב ומה לא...אהה, ולמה צריך בכלל גן פרטי מה רע בזה שליד הבית?

משחקים ושעת סיפור:

לפי אמא-

את תמיד תמצאי את עצמך משחקת איתן גם כשאת עייפה, תמיד תשתדלי יותר ממה שאת יכולה,למה? בגלל המצפון,בגלל הרצון לבלות איתן,בגלל שאת כזו.

עוד משחק,ורק עוד סיפור,ועוד אחד..

לפי אבא-

מתחיל להקריא סיפור ואז מבקש מאחת מהן להמשיך כי אבא מאוד עייף...

אחרי חמש דקות אני מוצאת אותו ישן על המיטה שלהן והילדה מקריאה לו סיפור.

חטיפים-

לפי אמא-

מנסה תמיד לתת להן במידה, שאיכלו בריא יותר,להגביל כדי שלא יחיו על ג'אנק..ותמיד שואלת את עצמה אם הגזמתי או לא..

לפי אבא-

עזבי אותן, גם אני גדלתי ככה ותראי.. יצאתי מצויין. ( באמת? רוצה לדבר על זה)

שינה:

לפי אמא-

זמן זה זמן וצריך ללכת לישון. מנסים לשמור על טקס קבוע,מקלחת,שיניים,סיפור במיטה ו... לישון.

לפי אבא-

נכנס איתן למיטה אחרי עשרות פעמים שאמרתי לך שאין לי כח לבוא להעיר אותך אח"כ כשהן עוד ערות וקוראות לי,בדיוק שהן עומדות להירדם אתה נזכר בחסכי ילדותך וחוזר להיות ילד שובב שעושה בלאגן איתן בחדר ומבריח את כל הורמון השינה ששקל להיכנס אלינו בשלום...

מחלות וצרות אחרות:

לפי אמא-

יודעת בדיוק כמה חום יש לה בלי בכלל למדוד, רואה לפי העיניים שלה בדיוק מה מציק לה ומה יכול לעזור. מדקלמת את הוראות התרופות,המינונים,הזמנים ותופעות הלוואי. זוכרת לספר לרופא הכל,גם דברים שנראים לא קשורים. וישנה לידה בלילה כדי שאם החום יעלה ארגיש...

ותמיד זוכרת לבקש תעודת מחלה.

לפי אבא-

קורה לי למדוד חום כי זה מפחיד אותו,כשהילדה עם 40 חום נזכר לומר בקול רם, "יאללה תראי איך ירד לה החום", שואל עשר פעמים כמה הילדה שוקלת, מי שישמע יש לך עשרה ילדים וביקשתי ממך לזכור את המשקל של כולם,מתקשר תמיד מהחדר של הרופא לוודא שלא שכח כלום, ואז אני רק קולטת שאת הכי חשוב לא אמר לו...

ותמיד שוכח לבקש תעודת מחלה.

אז נכון שאתה אבא מדהים,ומזל שאנחנו שונים,אחרת הייתי משתגעת,

ונכון שהכל נכתב בהומור.. אבל לעזעזאל-

מזל שלא עשני גבר.

זה לא נגמר..

לפני חמש וקצת שנים,עוד לפני שהפכתי לאמא,היה ברור לי שזה די פשוט.

רוצים ילד... עושים מה שצריך כדי שהוא יגיע, הוא מגיע.הלידה קסומה ומרגשת,והגידול שלו גם הוא פשוט,מובן ובהיר .הרי כמה מסובך זה כבר יכול להיות..הלא ההורים שלנו עשו את זה..אז מה הבעיה?

ממש באמצע ההריון,שמצאו בסקירת המערכות איזו שטות,ובחרנו ( ממש בחירה) לעשות בדיקת מי שפיר,שאלתי את הרופא נשים שלי:

"תגיד ד"ר,מתי ייגמר כל הלחץ הזה? מה זה? כמה בדיקות?"

והוא חייך וענה לי:

"כשהבת שלך תהיה בערך בת 60,אני מאמין שזה יירגע קצת."

אוף,כמה אני שונאת שאחרים צודקים!

ואכן כך זה היה.

שום דבר לא כזה פשוט,אף שלב לא מובן מאליו וחף מדאגות,כל גיל,כל בדיקה,כל חיסון מגיע עם עסקת חבילה מלאה בכל טוב של שאלות,עשרות דעות,מליון מאמרים באינטרנט, לפחות סבתא אחת שבטוחה שצודקת,שכנה שיודעת יותר טוב ממך רק כי ילדה חודש ושבוע לפנייך,ובעל שבטוח שאת האמא הכי מודאגת שיש.. לכי תסבירי לו שאת עוד מהנורמליות...

ועד שאת מחליטה מה האג'נדות שלך בכל נושא,ואת שאת יודעת בדיוק איזו אמא את בוחרת להיות...

עד אז.. הכל כל כך מורכב,ומלא אפשרויות.

ולאט לאט את מתגבשת בעצמך.את והאמא המיוחדת שאת.כל אחת בדרכה.

ובכל שלב את בטוחה שזה החלק הכי קשה בגידול,ושרק יגיע החלק שאחריו,כי הוא הרבה פחות מלחיץ.

שהתחלנו לחפש לגדולה שלנו גן,היה ברור לי שזה פשוט-

הולכים,רואים גן נעים עם גננת חמה ואוהבת,ילדים משחקים ומאושרים,נרשמים ואמא באה לאסוף..

אז זהו,שראיתי 18 גנים !!

מכל גן יצאתי בוכה.

בכל גן היה חסר כל מה שהיה לי חשוב. וישבתי יום אחד ברכב,בוכה ואמרתי לעצמי:

גן !! מה כל כך מסובך למצוא גן. ועד שמצאנו ,מצאה נשמתי את מנוחתה.

ואז גיל שנתיים האיום, ואת בטוחה שזה החלק הקשה ביותר בגידול שלהם.

ואת מסתכלת על הזאטוטה שמנהלת את חייך,ואת רק מבקשת שיגיע כבר גן חובה, גיל של גדולים,שכבר לא יהיה כאלו סצינות איומות...

ואז גם היום הזה מגיע-

ואת,שכל כך חיכית לגיל ה"קל " הזה, לשלב היחסית נוח,פתאום את מגלה שזה מתחיל מחדש..

הדאגה למצוא לה חברות חדשות בגן החדש,הדאגה לזכות בגננת שלכל הפחות תהיה חצי ממה שאת רוצה,השמיניות שאת עושה כדי שלא תלך לצהרון ותאכל איתך בבית,תקבל תשומת לב כדי שחלילה לא תרגיש שחסר לה,התמרון עם אחותה הקטנה והנסיעות האינסופיות  בכל שבילי העיר..

לרוץ להירשם לחוג לפני שייגמרו המקומות, לנשוך שפתיים כשהיא לא רוצה להיפגש עם חברות כשאת מוכנה לאפר אותן שעות רק שיהיה להן נעים.

ובעלך.. שעומד מהצד ולא מבין מה כל כך קשה לך?

"תני לה לגדול"....." לכולם קשה"...

באמת? ווואלה? איך תמיד התשובות שלך כאלו עמוקות ומשכנעות?

הרי מבחינתכם ילדים מגדלים את עצמם.

ואני שכל מה שאני רוצה זה שיהיה לה טוב ונעים,אפילו לא קל. רק טוב ונעים ובטוח.

וכל בוקר שהיא מעקמת לי פרצוף בכניסה לגן,אני מתרסקת ממנה.

ועשר דקות אחרי היא כבר בטח בפינת בובות ואני באוטו...בגרון חנוק על שקשה לה.

אז אומנם זה שלב שחשבתי שיהיה קל יותר, אבל כנראה לנו יש נטיייה תמיד לראות את מה שלא עכשיו, כנוח ופשוט יותר.

אני רק מקווה שהדרך קלה לך יותר מאשר לי.

כי לי לפעמים ממש קשה.

קשה לחשוב שקשה לך.

למרות שזה חלק מהחיים,למרות שזה מחשל.

אני אמא שלך.

אני רוצה לכאוב במקומך,

אני רוצה להיעצב כדי שאת לא תהיי עצובה,

ככה אני-

אמא שלך.

סליחה

סליחה ילדה שלי..

רציתי לבקש ממך סליחה.

סליחה שבגילך הפעוט את יודעת מה זו כיפת ברזל,

סליחה שאת מבינה על העולם  הזה יותר ממה שרציתי שתביני,

סליחה שאת נכנסת להתקלח ושואלת אותי :"אמא,אבל אם תהיה אזעקה-מה נעשה"?

סליחה שאת יודעת שיש רעים וטובים,

ובכל משפט שלישי שלך,שואלת אותי:"אמא,אלו הרעים"?

סליחה שאבא ואני מדברים יותר באנגלית לאחרונה,ואתן לא ממש מבינות ,אבל בעצם מבינות טוב מאוד...

סליחה שאני משחקת איתך משחק דמקה אבל חצי עין שלי תמיד לטלויזיה,לראות אם יש אזעקה...

סליחה שאני לא נשארת אתכן בגן שעשועים..אני פשוט מעדיפה שנהיה בבית לכל מקרה...

סליחה שאת יודעת שיש מי ששונא אותנו,כל כך שונא אותנו שיורה עלינו טילים ללא הרף,

סליחה שחשבתי שמי שגנב לנו את האוטו לפני חצי שנה,זה המקסימום רוע שתדעי,

וסליחה שאני לא כל כך יודעת איך להפסיק את זה.

אני כואבת בליבי על הילדים שסובלים כך כבר שנים רבות,וכואבת כאב עצום על המשפחות השכולות,

אבל כאמא- אתן כל עולמי,ואני רוצה שתגדלו בשקט.בבטחון.

וכעת הכל נראה לי לא בטוח,ולא מוגן.אפילו החיבוק שלי לא מספיק הפעם.

אני מקווה שאתן סופגות לצד כל הרוע והפחד,את מה שאבא ואני מנסים לשדר,

שאנחנו תמיד נשמור עליכן,וש"זו רק אזעקה" ו"איזה כייף.. רצים לממ"ד "..

ואני מקווה עוד יותר,שבמבחן המציאות הזכרונות האלו ייספגו בטוב,ולא תזכרו אותם כמשהו מוכר שחוזר על עצמו בעוד שנה...

מקווה שתדעו תמיד, שאולי יש מי ששונא אותנו על מי שאנחנו..

אבל יש לכם מי שאוהב אתכן,על מי ומה שלא תהיו. תמיד.

בדרך שלה

ביום שישי בצהריים אמיר עבד,לקחתי את הקטנה לישון  ובאורח פלא נרדמתי גם אני.
המתבגרת בת ה 4.5 נשארה לשחק.
כשקמתי,הבחנתי בשערות קטנות על רצפת המטבח:
שאלתי את הבנות:
מה זה? אלו שערות של הכלב? אולי של בובה?
והמתבגרת הסתכלה עלי וענתה:
"לא,לא אמא, נראה לי שמישהו גזר לעצמו את השיער".....
לקח לי שניה להבין מה היא אומרת, ובמבט אחד,ברור יותר לעבר הראש שלה- הבנתי מי זה המישהו הזה...
הפכתי חיוורת למראה חצי הראש שלה,אבל הצלחתי לא לאבד את זה:
"ממי,למה עשית את זה לבד? למה לא ביקשת ממני? זה נורא מסוכן-יכלת להיפצע"
היא הסתכלה עלי בחיוך וענתה:
"ישנת,ולא רציתי להפריע לך".
אמממ- מעניין,כי שבא לך חצי פיתה עם חומוס את תעירי אותי גם אם תדעי שלא ישנתי 48 שעות.
עניתי לה והסברתי מפורטות כמה זה מסוכן, וכמה תמיד יכולה לבוא לדבר איתנו על כל דבר שרוצה,גם אם היא חושבת שנכעס או לא נסכים, יחד-אמרתי לה, נחשוב מה כדאי וטוב עבורך ואבא ואני נחליט.
ההסבר היה משכנע וברור,אבל בלב קרה לו משהו אחר.
הילדה שלי הסבירה לי כמה זה רק שיער, וזה יגדל,כמה היא אוהבת את זה בדיוק ככה ואף רוצה שכל הראש יהיה קצוץ,ענתה לי שגזרה את שערותיה מול ההשתקפות שלה בתנור המטבח- ככה יותר קרוב לפח והכל נשאר נקי,
סיפרה לי והסבירה כמה זה נוח יותר לאכול ככה בלי שהשיער מפריע לה לאוכל,פירטה כמה זה קל יותר ונעים לה.
והקשבתי לה,למתבגרת בת 4.5 שנים.
הסתכלתי עליה ולמרות שידעתי שעלי להבהיר לה שזה לא מקובל,
כל מה שהצלחתי הוא להרגיש גאווה.
להרגיש גאה בה כל כך שמזמן כבר רצתה וחשבנו שזה שיגעון שיעבור.
להיות גאה בה על האמת הפנימית שלה,גם אם היא לא מתאימה למוסכמות המראה המקובלות.
לראות אותה מסבירה מפורטות למה בחרה בזה,למרות שכולן רוצות בדיוק ההיפך,
ולראות כמה הוקל לה לדעת שלא כעסתי מאוד.
במקלחת היא התרגשה לגעת בראש ולהרגיש את השינוי,
ואז אמרתי לה:
"את יודעת בבה, אני מרגישה שמהרגע שסיפרת לי שהסתפרת,את ממש מאושרת ושמחה".

"נכון היא ענתה לי, זה בדיוק מה שרציתי."
"פחדת שאכעס עליך? "שאלתי, "לא אמא,ידעתי שתגידי שזה יפה לי".
ואז חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיא אוהבת אותי מכאן ועד כל היקום,מסביב לעולם,לאוקיינוסים,לאנטרטיקה,דרך רעננה והשמש והכוכבים...
הבנתי,בלי מילים כמה הוקל לה שהיא אחרי זה.
ולי,היום היה שיעור.
שיעור על להקשיב לרמזים ובקשות שלהם, גם אם הם נשמעים רק שגעונות חולפים.שיעור על מה חשוב לנו ומה לא,שיעור על נחישות של ילדה ועל דרך מיוחדת להשיג אותה.
נכון,היא לא יודעת את זה וייקח עוד מעט זמן עד שתקרא את הבלוג שלי,אבל אני גאה בה,
שהיא בדיוק מה שהיא רוצה להיות,תמיד בדרך שלה,תמיד בלי חשבון למה יגידו,תמיד שלמה עם עצמה.

אז אל תגלו לה שאמרתי.
עוד לא..

פרופורציות

זה מצחיק
לפני שהתחתנו,כל יום הולדת של החצי שלי,היתה פרוייקט.
שבועות לפני ( בוא נדייק- חודשים),הייתי חושבת על רעיון,חושבת איך להפתיע אותו.
מה לא עשיתי לו ביום ההולדת-
רקמתי על מצעים( נו באמת) ,לקחתי אותו בהפתעה לצניחה חופשית,הפקתי לו מסיבת הפתעה עם הקרנת סרט שהגננת,מורה וכל החברים מברכים( אפילו ברי סחרוב ברך שם),הזמנתי לנו בהפתעה צימר,קניתי לו ציפורי אהבה,
הכנתי לו את מתנת חמשת החושים ומה לא...
ואז הגיעו הילדות...
וכל יום הולדת שלו הסתכמה בתזכורת בנייד כמה ימים לפני שלא אשכח לקנות משו קטן,בהכנת עוגת שוקולד (רק בשנים הראשונות), ובמתנה שבימים היפים שלה נראה בצורת דיסק, או איזו חולצה יפה.
פתאום חושבים שלא כדאי לבזבז מלא כסף,ושבעצם העיקר שאנחנו אוהבים וביחד,שמספיק ללכת למסעדה עם הבנות
 ( מה זה חוויה- אין לתאר ), ותפסה לו את יום ההולדת, מציאות אחרת.
מציאות של קניתי לך משו קטן..אוי שכחתי לכתוב ברכה...

ולא אל תטעו,מוטיבצית ימי ההולדת לא נמוגה מהעולם,היא פשוט עברה למישהו אחר...
לילדות.
מגיל שנה,כל יום הולדת הופכת למבצע צבאי,חודשים לפני מתחילים החיפושים ברשת,מה כדאי,מה הכי ישמח אותה( ילדה בת שנה שמחה שהיא אוכלת שוקולד,הסיבה ממש לא משנה לה והאורחים רק מהווים הפרעה ומישהו לחלוק איתו ).
ההכנות מסודרות ברשימה,מלאה רעיונות,תמונות,מתכונים ששמרתי חצי  שנה לפני,ומציאת הקונספט.
הרי איך תהיה יום הולדת בלי קונספט? ( יש מצב שפעם חגגו אחרת? )
בגיל שנתיים המצב מחמיר ואת פותחת תיקייה במחשב הנושאת את השם " יומולדת שנתיים לנסיכה שלי" ( נסיכות יש רק באגדות כן.. ).
את מתחילה למלא אותה ברעינות,שואלת את הילדה "איזו עוגה תרצי? "
הילדה בת שנתיים, ממש משנה לה ממה תכיני ואם תזלפי או תוציאי את נשמתך על בצק סוכר...
ואז היא לא בטוחה שהבינה את השאלה, אז את מתחילה לעזור לה...
"רוצה קיטי?" , "אולי מיקי מאוס"?, "רוצה שנעשה עוגה של ברבי? "( מי זו ברבי? )
וכמובן שאת שואלת את השאלות שאת רוצה לקבל עליהן תשובה חיובית,אלו שכבר הורדת 85 תמונות שלהן למחשב.
ואז היא עונה "כן" על משהו, בלי בכלל ממש להתכוון, פשוט נמאס לה מהשאלות,אז היא עונה "כן-רוצה מיקי מאוס"
ואת מחייכת בסיפוק, ומוכנה לגשת למשימה:
עוגה,מפיות,איך נקשט,מה לקנות,מחפשת אתרים,נועצת רעינות,שואלת בקבוצות ומתייגת חברות.
והמדהים ברשימת יומולדת,שככל שמתקרבים לארוע..הרשימה רק גדלה,במקום למחוק משימות,את מוסיפה ומוסיפה,
כי פתאום מצאת עוד שטות,ועוד הפתעה, ומה? לא נוסיף? הרי הקונספט הוא מיקי.. והנה עוד צלחת של מיקי, ומפה בדיוק באדום ולבן...
לא משנה שהילדה מאז ביקשה הכל... רק לא את מיקי..
אבל כשצריך להיות חירשת- אין טובה ממך.
קבענו מיקי- יהיה מיקי.

החצי,שפעם מיטב האנרגיות היו אליו,לא מבין כמה פעמים אפשר ללכת לסופר בשביל יומולדת אחת,לא מבין כמה אני ממתינה לדואר בתיבה ( אם רק היה בודק את הויזה היה רואה שדוד עלי ואני מחליפים גלויות לא זולות בכלל).
את מזמינה מחו"ל פריטים של מיקי למרות שברור לך שהם יגיעו בדיוק יום אחרי.
והיום הגדול מגיע.
את מותשת מעייפות בערך כמו אחרי הלידה, הבית מקושט ונראה כמו הטירה של וולט דיסני,
כל החברות שלך תרמו ליומולדת כאילו את במשכב לידה ולא יכולה כלום לבד.
והילדה מסתכלת, מחייכת חיוך ענק,דוחפת אצבע לתוך עוגה שעבדת עליה 6.5 שעות, קראת עליה 7 ורסיות של מתכונים אפשריים,וזילפת אותה במשך חצי לילה .
וכל מה שמעניין אותך זה שלא יזיזו מפית !
שהכל יעמוד במקום.
מבצע או לא מבצע.
האורחים מגיעים,הילדה כבר עברה לפיג'מה כי מרחה עצמה במשו לא שקוף,ואת נהנת מהמחמאות.
מכל ביס, מכל פליאה את רווה נחת לא מוסבר.
אז אמא-בואי נודה,
הסיפור על הילדה שממש רוצה מיקי, לא ממש עובד,לא עלי.
אנחנו נהנות מזה- כי אנחנו נהנות מזה.
כייף לנו למצות פוטנציאל שבכלל לא ידענו שקיים בנו. כן גם החצי היה מעדיף להמשיך לחשוב שהוא לא קיים.
אז נכון, שרק יהיו שמחות לחגוג להם ושרק יהיו בריאים.
אבל אם נהיה כנות-
אנחנו מתות על זה, בדיוק כמו שילדים מתים על שוקולד.
לא משנה מה הקונספט.

בראש של אמא..

לפעמים אני תוהה-
מעניין מה הילדים שלנו יחשבו עלינו ,כהורים,בעוד עשרים שנה.
אני מנסה לדמיין את הבת שלי, יושבת על בירה עם חבר שלה ( אלוהים ישמור) ומספרת לו על הילדות שלה. והוא על שלו.
ומה יהיה שם?
מה היא תיקח מכל מה שאנחנו כל כך מנסים לתת לה?
מה היא תזכור יותר מהכל?
מה הרגעים שיהפכו אותה למי שהיא תהיה?
ומה אנחנו נבין שהיה מיותר וחסר משמעות.
ונראה לי שיותר מכל-הילדים שלנו יזכרו
את הרגעים שבהם היינו איתם.
פשוט שם.
בלי טלפונים,בלי חוגים,בלי קניון עם מלא אנשים.
הם פשוט יזכרו את הרגעים שהרגישו שהיינו שם.
את אלו שבהם הכנו יחד לאכול
את אלו שבהם טיילנו יחד 
וכנראה גם את כל הרגעים המצחיקים והשטותיים שהרשנו לעצמנו -איתם.
ואם נהיה כנים-הרגעים הללו לא רבים במיוחד.
יש חוגים,ומשימות,והכנות של ארוחות.
אז אולי,מחר
נהיה שם יותר.
קצת,לא הרבה.
רק קצת יותר.
ואז,בעוד 20 שנה שהבת שלי תשב על בירה עם חבר שלה.
תהיו בטוחים -שיהיה לה עדיין,על מה להתלונן .
לפחות-אני אדע-שניסיתי