זה מצחיק
לפני שהתחתנו,כל יום הולדת של החצי שלי,היתה פרוייקט.
שבועות לפני ( בוא נדייק- חודשים),הייתי חושבת על רעיון,חושבת איך להפתיע אותו.
מה לא עשיתי לו ביום ההולדת-
רקמתי על מצעים( נו באמת) ,לקחתי אותו בהפתעה לצניחה חופשית,הפקתי לו מסיבת הפתעה עם הקרנת סרט שהגננת,מורה וכל החברים מברכים( אפילו ברי סחרוב ברך שם),הזמנתי לנו בהפתעה צימר,קניתי לו ציפורי אהבה,
הכנתי לו את מתנת חמשת החושים ומה לא...
ואז הגיעו הילדות...
וכל יום הולדת שלו הסתכמה בתזכורת בנייד כמה ימים לפני שלא אשכח לקנות משו קטן,בהכנת עוגת שוקולד (רק בשנים הראשונות), ובמתנה שבימים היפים שלה נראה בצורת דיסק, או איזו חולצה יפה.
פתאום חושבים שלא כדאי לבזבז מלא כסף,ושבעצם העיקר שאנחנו אוהבים וביחד,שמספיק ללכת למסעדה עם הבנות
( מה זה חוויה- אין לתאר ), ותפסה לו את יום ההולדת, מציאות אחרת.
מציאות של קניתי לך משו קטן..אוי שכחתי לכתוב ברכה...
ולא אל תטעו,מוטיבצית ימי ההולדת לא נמוגה מהעולם,היא פשוט עברה למישהו אחר...
לילדות.
מגיל שנה,כל יום הולדת הופכת למבצע צבאי,חודשים לפני מתחילים החיפושים ברשת,מה כדאי,מה הכי ישמח אותה( ילדה בת שנה שמחה שהיא אוכלת שוקולד,הסיבה ממש לא משנה לה והאורחים רק מהווים הפרעה ומישהו לחלוק איתו ).
ההכנות מסודרות ברשימה,מלאה רעיונות,תמונות,מתכונים ששמרתי חצי שנה לפני,ומציאת הקונספט.
הרי איך תהיה יום הולדת בלי קונספט? ( יש מצב שפעם חגגו אחרת? )
בגיל שנתיים המצב מחמיר ואת פותחת תיקייה במחשב הנושאת את השם " יומולדת שנתיים לנסיכה שלי" ( נסיכות יש רק באגדות כן.. ).
את מתחילה למלא אותה ברעינות,שואלת את הילדה "איזו עוגה תרצי? "
הילדה בת שנתיים, ממש משנה לה ממה תכיני ואם תזלפי או תוציאי את נשמתך על בצק סוכר...
ואז היא לא בטוחה שהבינה את השאלה, אז את מתחילה לעזור לה...
"רוצה קיטי?" , "אולי מיקי מאוס"?, "רוצה שנעשה עוגה של ברבי? "( מי זו ברבי? )
וכמובן שאת שואלת את השאלות שאת רוצה לקבל עליהן תשובה חיובית,אלו שכבר הורדת 85 תמונות שלהן למחשב.
ואז היא עונה "כן" על משהו, בלי בכלל ממש להתכוון, פשוט נמאס לה מהשאלות,אז היא עונה "כן-רוצה מיקי מאוס"
ואת מחייכת בסיפוק, ומוכנה לגשת למשימה:
עוגה,מפיות,איך נקשט,מה לקנות,מחפשת אתרים,נועצת רעינות,שואלת בקבוצות ומתייגת חברות.
והמדהים ברשימת יומולדת,שככל שמתקרבים לארוע..הרשימה רק גדלה,במקום למחוק משימות,את מוסיפה ומוסיפה,
כי פתאום מצאת עוד שטות,ועוד הפתעה, ומה? לא נוסיף? הרי הקונספט הוא מיקי.. והנה עוד צלחת של מיקי, ומפה בדיוק באדום ולבן...
לא משנה שהילדה מאז ביקשה הכל... רק לא את מיקי..
אבל כשצריך להיות חירשת- אין טובה ממך.
קבענו מיקי- יהיה מיקי.
החצי,שפעם מיטב האנרגיות היו אליו,לא מבין כמה פעמים אפשר ללכת לסופר בשביל יומולדת אחת,לא מבין כמה אני ממתינה לדואר בתיבה ( אם רק היה בודק את הויזה היה רואה שדוד עלי ואני מחליפים גלויות לא זולות בכלל).
את מזמינה מחו"ל פריטים של מיקי למרות שברור לך שהם יגיעו בדיוק יום אחרי.
והיום הגדול מגיע.
את מותשת מעייפות בערך כמו אחרי הלידה, הבית מקושט ונראה כמו הטירה של וולט דיסני,
כל החברות שלך תרמו ליומולדת כאילו את במשכב לידה ולא יכולה כלום לבד.
והילדה מסתכלת, מחייכת חיוך ענק,דוחפת אצבע לתוך עוגה שעבדת עליה 6.5 שעות, קראת עליה 7 ורסיות של מתכונים אפשריים,וזילפת אותה במשך חצי לילה .
וכל מה שמעניין אותך זה שלא יזיזו מפית !
שהכל יעמוד במקום.
מבצע או לא מבצע.
האורחים מגיעים,הילדה כבר עברה לפיג'מה כי מרחה עצמה במשו לא שקוף,ואת נהנת מהמחמאות.
מכל ביס, מכל פליאה את רווה נחת לא מוסבר.
אז אמא-בואי נודה,
הסיפור על הילדה שממש רוצה מיקי, לא ממש עובד,לא עלי.
אנחנו נהנות מזה- כי אנחנו נהנות מזה.
כייף לנו למצות פוטנציאל שבכלל לא ידענו שקיים בנו. כן גם החצי היה מעדיף להמשיך לחשוב שהוא לא קיים.
אז נכון, שרק יהיו שמחות לחגוג להם ושרק יהיו בריאים.
אבל אם נהיה כנות-
אנחנו מתות על זה, בדיוק כמו שילדים מתים על שוקולד.
לא משנה מה הקונספט.
לפני שהתחתנו,כל יום הולדת של החצי שלי,היתה פרוייקט.
שבועות לפני ( בוא נדייק- חודשים),הייתי חושבת על רעיון,חושבת איך להפתיע אותו.
מה לא עשיתי לו ביום ההולדת-
רקמתי על מצעים( נו באמת) ,לקחתי אותו בהפתעה לצניחה חופשית,הפקתי לו מסיבת הפתעה עם הקרנת סרט שהגננת,מורה וכל החברים מברכים( אפילו ברי סחרוב ברך שם),הזמנתי לנו בהפתעה צימר,קניתי לו ציפורי אהבה,
הכנתי לו את מתנת חמשת החושים ומה לא...
ואז הגיעו הילדות...
וכל יום הולדת שלו הסתכמה בתזכורת בנייד כמה ימים לפני שלא אשכח לקנות משו קטן,בהכנת עוגת שוקולד (רק בשנים הראשונות), ובמתנה שבימים היפים שלה נראה בצורת דיסק, או איזו חולצה יפה.
פתאום חושבים שלא כדאי לבזבז מלא כסף,ושבעצם העיקר שאנחנו אוהבים וביחד,שמספיק ללכת למסעדה עם הבנות
( מה זה חוויה- אין לתאר ), ותפסה לו את יום ההולדת, מציאות אחרת.
מציאות של קניתי לך משו קטן..אוי שכחתי לכתוב ברכה...
ולא אל תטעו,מוטיבצית ימי ההולדת לא נמוגה מהעולם,היא פשוט עברה למישהו אחר...
לילדות.
מגיל שנה,כל יום הולדת הופכת למבצע צבאי,חודשים לפני מתחילים החיפושים ברשת,מה כדאי,מה הכי ישמח אותה( ילדה בת שנה שמחה שהיא אוכלת שוקולד,הסיבה ממש לא משנה לה והאורחים רק מהווים הפרעה ומישהו לחלוק איתו ).
ההכנות מסודרות ברשימה,מלאה רעיונות,תמונות,מתכונים ששמרתי חצי שנה לפני,ומציאת הקונספט.
הרי איך תהיה יום הולדת בלי קונספט? ( יש מצב שפעם חגגו אחרת? )
בגיל שנתיים המצב מחמיר ואת פותחת תיקייה במחשב הנושאת את השם " יומולדת שנתיים לנסיכה שלי" ( נסיכות יש רק באגדות כן.. ).
את מתחילה למלא אותה ברעינות,שואלת את הילדה "איזו עוגה תרצי? "
הילדה בת שנתיים, ממש משנה לה ממה תכיני ואם תזלפי או תוציאי את נשמתך על בצק סוכר...
ואז היא לא בטוחה שהבינה את השאלה, אז את מתחילה לעזור לה...
"רוצה קיטי?" , "אולי מיקי מאוס"?, "רוצה שנעשה עוגה של ברבי? "( מי זו ברבי? )
וכמובן שאת שואלת את השאלות שאת רוצה לקבל עליהן תשובה חיובית,אלו שכבר הורדת 85 תמונות שלהן למחשב.
ואז היא עונה "כן" על משהו, בלי בכלל ממש להתכוון, פשוט נמאס לה מהשאלות,אז היא עונה "כן-רוצה מיקי מאוס"
ואת מחייכת בסיפוק, ומוכנה לגשת למשימה:
עוגה,מפיות,איך נקשט,מה לקנות,מחפשת אתרים,נועצת רעינות,שואלת בקבוצות ומתייגת חברות.
והמדהים ברשימת יומולדת,שככל שמתקרבים לארוע..הרשימה רק גדלה,במקום למחוק משימות,את מוסיפה ומוסיפה,
כי פתאום מצאת עוד שטות,ועוד הפתעה, ומה? לא נוסיף? הרי הקונספט הוא מיקי.. והנה עוד צלחת של מיקי, ומפה בדיוק באדום ולבן...
לא משנה שהילדה מאז ביקשה הכל... רק לא את מיקי..
אבל כשצריך להיות חירשת- אין טובה ממך.
קבענו מיקי- יהיה מיקי.
החצי,שפעם מיטב האנרגיות היו אליו,לא מבין כמה פעמים אפשר ללכת לסופר בשביל יומולדת אחת,לא מבין כמה אני ממתינה לדואר בתיבה ( אם רק היה בודק את הויזה היה רואה שדוד עלי ואני מחליפים גלויות לא זולות בכלל).
את מזמינה מחו"ל פריטים של מיקי למרות שברור לך שהם יגיעו בדיוק יום אחרי.
והיום הגדול מגיע.
את מותשת מעייפות בערך כמו אחרי הלידה, הבית מקושט ונראה כמו הטירה של וולט דיסני,
כל החברות שלך תרמו ליומולדת כאילו את במשכב לידה ולא יכולה כלום לבד.
והילדה מסתכלת, מחייכת חיוך ענק,דוחפת אצבע לתוך עוגה שעבדת עליה 6.5 שעות, קראת עליה 7 ורסיות של מתכונים אפשריים,וזילפת אותה במשך חצי לילה .
וכל מה שמעניין אותך זה שלא יזיזו מפית !
שהכל יעמוד במקום.
מבצע או לא מבצע.
האורחים מגיעים,הילדה כבר עברה לפיג'מה כי מרחה עצמה במשו לא שקוף,ואת נהנת מהמחמאות.
מכל ביס, מכל פליאה את רווה נחת לא מוסבר.
אז אמא-בואי נודה,
הסיפור על הילדה שממש רוצה מיקי, לא ממש עובד,לא עלי.
אנחנו נהנות מזה- כי אנחנו נהנות מזה.
כייף לנו למצות פוטנציאל שבכלל לא ידענו שקיים בנו. כן גם החצי היה מעדיף להמשיך לחשוב שהוא לא קיים.
אז נכון, שרק יהיו שמחות לחגוג להם ושרק יהיו בריאים.
אבל אם נהיה כנות-
אנחנו מתות על זה, בדיוק כמו שילדים מתים על שוקולד.
לא משנה מה הקונספט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה