אבל רציתי ש...

אין אמא בעולם שבצהרי היום,בשיא הגעגוע, לא מתכננת את המפגש בגן :

שאני מגיעה, מלאת מרץ, מחבקת חזק חיבוק דב, משם אנחנו הולכות לגן שעשועים, מבלים שם, מתנדנדים

אחר כך נלך הביתה, נכין ארוחת ערב נעימה,הילדות יאכלו הכל, נשחק קצת,נלך להתקלח,משם למיטה לסיפור שעוד לא קראנו, חיבוק ענקי, נשיקה בפה, משפט לילה באוזן ו.... לילה טוב.

אז בואו תסבירו לי איך לעזאזל מהאוטופיה הזו הגענו ל:

מגיעה לגן, רצה לנשק אותה והיא מנגבת את הלחי כאילו מרחתי עליה נזלת, עושה טובה שמחבקת אותי כאילו אני מישהי זרה שבאה לעברה, יוצאות מהגן נרגשות ( לא ממש, רק אני עוד נרגשת), אני מספרת להן על התכנונים שלי לאחר הצהריים, על איזה כייף הולך להיות, ומספיק מבט אחד מהן להבין שהתכנונים שלי היו מיותרים- להן, יש תכניות משלהן.

"לא, אמא- לא בא לי".

וואלה, מעניין אם גם אני אמרתי לאמא שלי לפני 30 שנה- " לא בא לי"...

אז -

הולכים לגינה, ושם מתנפצות להן אט אט התכניות שלי...

היא לקחה לי, היא משכה לי בשיער,לא רוצה נדנדה,בא לי חטיף ( וואלה, גם לי בא אבל אני מתאפקת), בואי נשחק מישפחה ( אנחנו משחקות ממי, אני רק עושה את זה בהתנדבות ), לא רוצה לכבד אותו,הוא קקי, לא יפה לדבר ככה חמודה,אמאאאאאאאאאא בואי תהיי גם איתי, מתי אבא בא?,איזה יום היום? יש לי פיפי,גם לי יש , אני ראשונה, למה היא?

ובדרך הביתה...את לוקחת אויר, ואומרת לעצמך-

" יש ימים כאלה, אין מה לעשות, גם לנו המבוגרים לפעמים קשה, מה לא?"

ומגיעה הביתה, ובאורח פלא מגייסת כוחות חדשים, כאילו משהו באנרגיה הביתית, במקום הבטוח מרגיעה קצת.

הרי פה לא ייפלו מנדנדות, ואפשר קצת להוריד הילוך ולעבור לאחר כבוד להכנת ארוחת הערב.

מסתבר שבזמן שהטענת אנרגיות, גם הן הטעינו.

אחת את השניה.

ועוד לפני שהוצאת מצרכים מהמקרר, הן כבר אחת על השניה, רבות על איזו בובה, שלכי תזכרי עכשיו של מי באמת היא...

וגם את זה את צולחת, ומשגרת משפט חכמה לאויר:

בבית שלנו לא מרביצים- ( אהה, למה לא אמרת.. אז  נלך לשכנים , שם זה בסדר ללכת מכות? )

ובטוחה שזה יחזיק לפחות עד שהחביתה תהיה מוכנה.

שטיפת ידיים,מריבה על מי ישב איפה, והצלחנו לעבור את ארוחת הערב.

והנה הוא- הזמן הקסום ביותר ביום- זמן המקלחת-

הזמן שבו את הופכת לסמרטוט רצפה משומש, מתחילה לקרוא להן, להפעיל אותן, לשכנע מי תהיה ראשונה ואילו טובות הנאה יצאו לה מזה..

וגם המקלחת עוברת,לא ממש כפי שדמיינת, בצהרי היום, במשרד, כשישבת מול המחשב והצצת על התמונה שלהן במשרד שלך, ברגע בו נמסת וכל שרצית הוא ללכת אליהן..

ואחרי המקלחת נכנסים למיטה,ובוחרים סיפור ( לא חייבים לעבור אחד אחד, תזכרו מאתמול מה לא רציתן ותתחילו משם)

ועוד סיפור,ואז... מתחילים כיבוי אורות.

אממאאא- פיפי, גם לי יש, אני ראשונה, לא אני, אבל אני לא יכולה להתאפק, בורח לי, אבא תגיד לה, אמא אמרה שאני קודם,אז אני יעשה בגינה( למה? את כלב? )

השעה 20.45 השקט מתחיל לחדור מבעד לדלת,את מסתכלת על ערימת הכביסה בסלון,על הכלים,על האמבטיה שעברה צונאמי ומחכה שמישהו ינגב ממנה את כל המים, ואת בטוחה שאת עוד רגע שם..

"אמאאאאאאאאאאאאא- מתי בוקר?"

ועוד כמה דקות עוברות...

21.00

זהו.

הוא פה.

הערב שלך.

ואז את עוברת ליד החדר שלהן, ורואה אותן ישנות,מתוקות כאלו,

וכל מה שבא לך זה שהן יתתעוררו...