שטויות !

החלטתי לעקוב אחרי עצמי מהצד בשבוע האחרון.

זוכרים פעם שהיתה פרסומת של שדון כזה שיושב על הכתף ומדבר אלינו?

אז המצאתי לי שדון כזה,שיראה אותי מהצד ויוכל לעזור לי להבין משהו...

שמתי לב בשבוע הזה שאני מבלה את 98% מהזמן שלי עם הבנות, ברקע.

אני איתן ואני גם מבשלת

אני איתן ואני גם מפעילה מכונת כביסה ומעמידה סיר מרק...

אני איתן ואני מארגנת..שיהיה נעים

אני איתן ואני מכינה ארוחת ערב...( מה לעשות..לא מכירה דרך אחרת שזה מגיע מעצמו...)

פתאום ראיתי כמה אני משמשת כמנהלת תפעול,ופחות נהנת מהזמן איתן.

אין לי ספק שהן צריכות לאכול, להתקלח, וכדאי שיחיו בסביבה נקייה ונעימה עד כמה שאפשר..

אבל מה האופציה?

אין אפשר גם לשחק איתן וגם שארוחת הערב תהיה מוכנה?

איך אפשר להיות איתן ולעשות את כל השאר...?

אז נכון שאפשר לשלב אותן בהכנות,בכביסות,וכו....

אבל בואו נודה-

לפעמים צריך שארוחת הערב פשוט תהיה מוכנה תוך רבע שעה ולא תוך שעתיים...

 אז החלטתי לקבוע לי את חוק השטויות היומי.

החוק אומר, שבכל יום נעשה משהו כייפי ושטותי יחד,, משהו שנזכור אותו לתמיד.

נשחק משפחה כמו שהן כל כך אוהבות,אני אהיה תינוקת שתבכה על הרצפה כי זה מה שהן ביקשו..

ובזמן שאני בוכה לא אחשוב על מה השעה..וכמה אני חייבת עכשיו לקלח אותן...

נרקוד בלי לשים לב לשעון...

נתאפר בלי לחשוב כמה זמן ייקח להוריד את האיפור הזה...

בכל יום נעשה משהו כייפי, משהו שבו אני כל כולי איתן.

לא מלמדת

לא מחנכת

לא מסבירה

לא מנקה

רק איתן.

כמו שהן רוצות,

כמו שהן יזכרו.

אז אולי האוכל יגיע מאוחר יותר..

ואולי זה לא יהיה פשוט..

אבל נדמה לי שמגיע לי להיות קצת יותר ממנהלת תפעול של הבית והבנות...

גם היום שאני מסתכלת על הילדות שלי, אני לא מעריכה את האוכל  שתמיד היה חם ובזמן..

אני הרבה יותר מוקירה את הרגעים שבהם עשינו דברים יחד...

גם אם אלו היו רק שטויות J

אוהבת,לא אוהבת,אוהבת,לא אוהבת...

אני אוהבת את המדינה שלנו.
אוהבת על אמת.
אוהבת את החום שיש רק אצלנו,את הידיעה שתמיד יהיה מי שיעזור לי ברחוב אם אתקע,
הידיעה שלא משנה איפה אני גרה,אני לא אתקע בלי כוס סוכר בדרך לעוגה בדיוק לפני שנכנסת השבת...
העובדה שאצלנו בארץ,לא קובעים עם חברים לעוד חצי שנה מראש,אלא פשוט מרימים טלפון,ובאים.
העובדה שרק אצלנו אני יכולה לראות חייל במדים חוזר הביתה ולהזיל דמעה בלי להתכוון בכלל.
תמיד שאני עומדת לשירת התקווה הבטן מתהפכת לי מהתרגשות,כמו שרק פה זה יקרה.
אני אוהבת את הטעם של יום שישי ושבת,גם אם איני דתיה .
אוהבת את הנופים המטורפים שיש לנו פה,למרות שרובנו ראינו עולם הרבה לפני שראינו את הארץ היפה שלנו.
אני אוהבת אותה.באמת.
אבל מאז שאני אמא,אני מרגישה שאנחנו מתרחקות, האהבה שלי אליה סוחבת איתה סדקים של חוסר אמון,של פחד ודאגה.
אני לא אוהבת את מי שהפכתי להיות במדינה שלי.
את זו שכבר לא קוראת עיתונים כי עושה לי רע לשמוע על חטיפת נערים,והסלמות,על עוני של מי שבזכותם יש לנו המדינה הזו,ועל אלימות.
אני לא אוהבת את זו שכבר לא מטיילת פה בבטחה כי היום אני יותר דואגת לעצמי ולמשפחה שלי,ומכוונת את וייז עם התראות שלא ייכנס במקרה למקום שאסור.
לזו שפוחדת לשלוח את הילדות שלה לבית הספר שלא יכו אותן רק כי למישהו התחשק.
עד היום אני שומעת אופנוע מאיץ וישר קופצת לי ההתכווצות בבטן של האזעקות מהקיץ שעוד הריח שלו כאן.
קיץ שמתח את גבולות האמהות שלי עד לקצה. לימד אותי על הפחד הכי בסיסי לשמור על היקר לי מכל.
פעם היה לי חלום לעבור לגור בישוב מרוחק...
לאן?
לדרום ? שחודש אחרי  קטיף נוריות בפסטיבל אדום בדרום,הפך לזירת מלחמה?
לצפון?  שאנשים תמימים,הורים לילדים קטנים שומעים שם קולות חפירה מתחת לבית..?
נכון.
אני לא אמיצה.
אני מהפחדניות.
מאלו שמבינה שבמקום לדאוג לבית ספר טוב, תזונה בריאה,וחברים, צריכה לדאוג לבנות שלי לבטחון בסיסי.
אז נכון.
יגידו לי אלו שבכל מקום לא בטוח,בטח לא ליהודים.
נכון, יגידו לי אלו שאין לנו ארץ אחרת..
אבל מה? אין מקום במדינה שלנו גם לפחדנים? גם לאלו שלא מוכנים למות בעד ארצם?
אין מקום פה לאנשים כמוני? שרק רוצים שקט?
אני אוהבת אותה. אבל רוצה שהיא תאהב אותי בחזרה.
אפשר?