בפעם הראשונה, לפני 7 וחצי שנים,
שגיליתי שאני בהריון ראשון, באותו היום של הבדיקה, התיישבתי לכתוב לזה שבדרך.
לא היה לי כמובן מושג אם זה בן או בת,
אבל כתבתי.
את מה שאני מרגישה, את הציפיות,
ההתרגשות, המחשבות, תיעדתי בקצרה תהליכים ובדיקות, ממש כמו מכתב לחיים של היצור
הקטן הזה שגדל בי.
אחרי שהיא נולדה, קראתי בו שוב ושוב
ושמחתי שבחרתי בדרך הזו לתעד את הקסם הזה שנמשך חודשים מלאי זמן המתנה וציפייה.
בהריון השני, שלא איחר לבוא, עשיתי, כמו
על אוטומט, את אותו הדבר.
החוויות היו שונות, הדאגות היו מורכבות
יותר, השאלות והתהליכים היו אחרים, אבל המסע הכתוב היה מיוחד ואמיתי באותה הצורה.
ואז אחרי שלוש שנים הגיע ההריון השלישי.
הייתי כל כך מבולבלת, שמחתי ונלחצתי
ביחד.
כל מה שהתעסקתי בו זה חישוב זמן הלידה
המשוער, שהביא אותי מהר מאוד להבנה שהלידה תהיה בחורף.
ומתוך השמחה והבלבול, יצאו לי דמעות של
פחד ולחץ, מה יהיה, מה חורף, שונאת חורף, לא רוצה ללדת תינוק קטן, שלישי ,עם
הסרבול של החורף, ואיך אסע איתו לגנים של הבנות שבאותן ימים התחנכו בקיבוץ מחוץ
לעיר שלנו.
ימים ראשונים וכל מה שאני עוסקת בו זו
הלוגיסטיקה של איך אסתדר עם תינוק שלישי קטן, בחורף !
אבל לא שכחתי לפתוח מסמך וורד חדש,
ולכתוב לו.
בדיקת הדם הראשונה כבר הראתה בטא
מטורפת... כזו שיש הטוענים שמתאימה לתאומים (שטויות), ואז הרופאה ביקשה עוד בדיקה,
ועוד.
ואז האולטרסאונד נראה קצת מוזר, וכבר
אני בשבוע 6 וחצי ומשהו שם מרגיש קצת עקום.
ואז היא החליטה להפנות אותי לבית חולים
לאולטרסאונד מיוחד שיראה האם הכל תקין או שמצפה לנו שינוי בתכנית...
אני כבר התחלתי להכאיב לעצמי עם המחשבה
הברורה, של:
"הנה, התעסקת במתי הוא ייצא וכמה
יהיה לך קשה... עכשיו תראי מה מגיע למפונקת שכמוך שדואגת לתפעול של תינוק חורף
חדש...מי בכלל מבטיח לך שהוא יגיע"...
הבדיקה הראתה שאו שמדובר בתאומים או
שבהריון לא תקין.
עבר עוד שבוע עקום שכזה, מתועד כמובן
במסמך הוורד החדש שלי, שכבר התחיל להתמלא בחששות יותר מאשר בשמחות וציפייה, עד
הבדיקה האחרונה.
שבוע 8, אולטרסאונד סופי- הריון לא
תקין.
אמא שלי יושבת בחדר ההמתנה בחוץ, עם האמצעית שלי על הידיים, שהיא עוד פעוטה
בעצמה.
ואני יוצאת מהחדר, חנוקה מדמעות, מתאמצת
לא לבכות ליד אמא כדי שהיא לא תישבר, ושהקטנה לא תראה אותי בוכה, ורק משננת לעצמי
בראש-
" זה העונש שלך- חצופה ! "
מהר מאוד בלעתי את הדמעות, ניחמתי את
אמא שלא תישבר לי בעצמה, התקשרתי לספר לג'בו שלי, ולהתחיל לתכנן את הפרידה הסופית
ממה שבבטן שלי, לזה שכתבתי לו, לזה שכבר לא יגיע בחורף הקרוב.
עברתי הפלה ואחסוך מכן את האיך וכמה
כאב.
מהר מאוד גיליתי סביבי עשרות נשים שעברו
הפלה בשבוע כזה.
והתנחמתי.
ידעתי שכנראה הטבע חסך מאיתנו המשך לא
טוב.ועצר את הקושי לפני שיהיה קשה יותר.
עמדתי על הרגליים מהר משחשבתי.
קיבלתי את זה בהבנה שזה לטובה, אבל גם
לא שכחתי להכאיב לעצמי שאלוהים שלח לי מסר:
" אל תתערבי בתכניות שלי, ואל תהיי
חצופה לבקר אותן. יש כאלו שהיו חולמות על ילד.
בחורף, בקיץ, בשלג."
למדתי !
עברו כמעט 3 חודשים והגיע יום הבדיקה
החדש.
כל כך שמחתי לראות 2 פסים. הלב שלי
התרחב משמחה והתרגשות.
נשבעתי באותו הרגע שלא משנה לי מתי,
ואיך, וכמה יהיה מורכב ובמה יהיה כרוך- אני מודה על הכל.
ושוב, פתחתי מסמך וורד חדש.
וכתבתי לזה שבדרך.
מלאת הודיה ושמחה, התרגשות וביטחון
שהנה, הפעם אתקן את הטעות שלי, לא אתפנק, לא אתערב בתכניות שלו ולא אבקר אותן.
הכל התנהל כמו שרציתי,
אפילו זכיתי להיות בדיוק באותו השבוע עם
חברה טובה שלי.
2 אמהות באותו הגיל, שכנות, חברות, לידה
שלישית לשתינו, עוד סיבה לחפור אחת לשניה כל היום על ההריון.
הבטן גדלה, ואיתה האושר שלי.
ידעתי בלב שלי שזה בן.
עשינו שקיפות עורפית שאכן ראתה שזכר
בדרך..
התחלתי להרגיש תנועות כבר בשבוע 13.
מוקדם מתמיד.
כבר כתבתי לו במסמך הוורד החדש שלו,
שכנראה שבגלל שהוא בן, הוא שובב יותר ובועט לפני שאחיות שלו בעטו בשבועות דומים.
בשבוע 14 , שכבר נראתי כמו פילון מתבגר,
החלטנו לספר לבנות.
יום רביעי בערב, הושבנו אותן בסלון,
סיפרנו להן מלאי התרגשות ( כמה דמיינתי את זה בשבוע של לפני), הן שמחו שניחשו כבר
לבד, ואיזה כייף להן שיש לאמא תינוק בבטן.
יום לאחר מכן משהו לא הרגיש לי טוב.
אבל הייתי עסוקה בלחשוב כמה כייף יהיה
בצימר שניסע אליו עם חברים טובים והבנות, ממש ביום למחרת.
ביום שישי נסענו, ונסעה איתי גם מועקה.
לא ביקשתי אותה לבוא, לא הזמנתי אותה
איתנו, היא באה.
משהו בתוכי הרגיש שלא הכל כשורה.
לא הרגשתי תנועות, אבל החלק השפוי שבי
סיפר בשכנוע רב לחלק הדואג, שגם ככה זה שבוע מוקדם, וזה לא עקבי, לפעמים מרגישים
ולפעמים לא.
ונשכתי שפתיים כדי ליהנות בצימר, על חוף
הים האהוב עלי ביותר, ולהנות מסוף שבוע כייפי.
ביום שבת, קצת לפני החזרה הביתה, ישבתי
לי בכסא נדנדה בחוץ, וידעתי שמשהו לא כשורה.
פשוט ידעתי.
לא סיפרתי לאף אחד, הרי בשניה שאספר זה
יהפוך לאמיתי. אז עדיף שלא.
בנתיים.
ביום ראשון יצאתי מהעבודה מוקדם יותר,
ונסעתי לרופאה שלי.
זו שהיא גם בת הדודה שלי, גם האישה
שיילדה את שתי בנותיי, וגם זו שעברה איתי את ההפלה הקודמת.
נכנסתי לחדר שלה, בלי לתאם תור והיא
צחקה:
"מה קרה דאגני? "
ואני עניתי:
"בבקשה אל תצחקי עלי, אבל אני לא
מרגישה תנועות".
ואז היא הרצינה לרגע ואמרה:
"אני לעולם לא אצחק על כזה דבר,
בואי נבדוק ותהיי רגועה".
עליתי למיטה, זו שרק לפני כמה חודשים
ירדתי ממנה בדמעות, ושיננתי לי בראש שאני סתם חרדתית ותכף אצא מפה ואפנק את עצמי
במשהו טעים ואתקשר לאמיר שלי ונצחק על זה.
חיכיתי כבר שהרגע הזה יסתיים בצחוק כמו
שקיוויתי.
חיכיתי כבר לשמוע אותה אומרת לי בצחוק :
" הנה..את רואה, הנה הוא זז, הכל בסדר,הוא פשוט ישן קצת ואת ישר נלחצת
:"
חיכיתי.
בזמן שהיא סובבה את המטמר והכתה בו
בעדינות כדי שיעבוד כמו שהיא רוצה, חיכיתי.
בזמן שהיא שתקה וניסתה כמיטב יכולתה שלא
אקלוט על פניה שמשהו לא בסדר , חיכיתי.
ואז השניות עברו, כמו נצח, כמו סיוט
שמישהו ביקש להכין לך אותו כקליפ בהילוך איטי שייצרב לך בתודעת הנפש לכל החיים.
ואז היא התחילה לבכות.
היא, האדם הכי קשוח וחזק שאני מכירה. זו
שלא נשברת מכלום.
היא בכתה.
ולא הבנתי מה אני יותר לא מבינה
בסיטואציה הזו, שהיא, החזקה הזו בוכה, ולמה בכלל, או שהסיבה שבגללה היא בוכה, הולכת
לגרום לי לבכות הרבה יותר, לבכות את נשמתי.
וצעקתי לה: " מהההההההה ? מה קרה?
בבקשה אל תגידי לי שהוא לא בסדר".
והיא בכתה, ואמרה לי בשקט : "ממי
שלי, אני מצטערת, אין דופק".
והתחננתי שהיא תבדוק שוב, ושוב, והדבר
היחיד שעלה לי מול העיניים זה המבט של הבנות שלי, המבט שיהיה להן כשיגלו שכבר אין
להן תינוק בבטן של אמא.
והיא בדקה שוב. ושוב.
בשבילי. רק בשבילי.
היא הרי הבינה מיד שמה שאין אין.
אבל בדקה בשבילי, כדי שבשניות האלו,
הנוספות, בזמן שהיא בודקת, אתחיל אולי, רק קצת, לעכל את החור העצום הזה שהתחיל
להיפער לי בבטן.
בלב.
עמוק בנשמה.
אני זוכרת את התקרה בחדר שלה, עם אורות
ניאון קרים ,מתכתיים, שהעדפתי לראות אותם מאשר לראות כל דבר אחר.
לא לראות שזה אמיתי, לא לראות את הדרך
שאיאלץ לפלס לעצמי בתוך השחור החדש הזה.
והיא חיבקה אותי, ובכינו.
והיא ישבה שם מולי, מתחילה להסביר לי מה
הולך להיות, ואיך, ומי יסע איתי לבית חולים, והתקשרה לאמיר שלי, שיבוא.
וביקשתי שלא.
רציתי לבד.
לא ידעתי איך אוכל לאכזב אותו, אותי, את
הבנות.
לא רציתי לראות את המבט העצוב שלהם
בעיניים כדי שלא אגלה שזה אמיתי..
כדי שלא אצטרך לנחם אותם, כשעוד אין מי
שינחם אותי.
היא לא הסכימה שאסע לבד, שיקרתי לה
שאחכה לאמיר.
נסעתי לבד.
לא זוכרת את הדרך לרכב, לא זוכרת אם
זכרתי איך נוהגים.
זוכרת שנסעתי לבלינסון, נסיעה של 5
דקות, בה התקשרתי לאחותי בוכה, לא זוכרת מה אמרתי לה.
לא זוכרת כלום.
הגעתי למיון נשים, זה שתמיד נתפס לי
כמקום של התחלות חדשות, חוץ מהפעם האחרונה, הפעם שביקשתי שתהיה האחרונה. האחרונה
שהמקום הזה נצרב לי כמקום של סוף.
זו שהיה ברור לי שאין שום סיכוי בעולם שאישה
תעבור בו פעמיים בדרך לסוף של מסע שטרם נגמר.
שאין שום מכשיר בעולם שיקלוט שמדובר
באותה תעודת זהות, וייתן שוב תשובה של סוף.
ושוב שכבתי שם, הפעם עם רופא שהוא חבר
משפחה, שבדק שוב, ומצאתי בעיניים הטובות שלו סיכוי שטעו.
מצאתי שם תקווה קטנה שהוא יגלה שזו טעות
מטופשת, ושהוא רק ישן.
וישלח אותי הביתה עם סיפור לספר לנכדים.
אבל גם המבט שלו כשראה את המוניטור, אמר
שהפעם המסע מסתיים לפני הזמן.
לא הרבה לפני הזמן. שבוע 14+6.
אבל המסע נגמר.
משם היו שיחות לאמיר שלי, ולאמא, ולאבא,
ולחברה הכי טובה.
ובכי. בכי עצור שהחזקתי בפנים כדי להישאר
חזקה לכל מי שמסביב.
ומהר מאוד רצו שאתאשפז, לסיים את המסע.
אבל סירבתי.
השעה היתה 13.30 בצהריים.
שעה שתיכף הבנות יוצאות מהגן.
ולא הסכמתי שאיעלם להן ליומיים בלי
שיהיה לי זמן להסביר.
את מה שאפילו אני, שמילים באות לי בקלות, לא
יודעת איך אסביר.
אז נסענו לקחת אותן מהגן, וישבנו בבית
וסיפרתי להן, בלי אויר, בלי דמעות, בלי כוחות, שעצוב לי,
שהתינוק שבבטן של אמא לא יגיע, כי הוא
לא היה בריא מספיק כדי לגדול טוב.
והן, החכמות האלו, כאילו ידעו שקשה לי.
שאלו שאלות ספורות בלבד, עזרו לי להכין
תיק לבית החולים, ובמבט הזה שלהן, נתנו לי כח להגיע שוב לבית החולים, כדי להבין מה
זה לסיים מסע שנגמר לפני הזמן.
והגענו בערב לבית החולים, בחרתי באופציה
של כדורים שמדמים לידה, אלו שיכאיבו לגוף שלי יותר ממה שכואב לנפש. או לפחות אותו
דבר.
כולם ניסו לשכנע אותי שלא, שזה טראומתי,
ושעדיף לעבור תהליך בהרדמה מלאה.
התעקשתי.
ידעתי שלגוף שלי עדיף את זה.
העזתי לדמיין שכדי שהגוף יהיה בריא לפעם
הבאה, עדיף שאתן לגוף לנסות לסיים את המסע לבד ללא התערבות כירורגית.
האחות נתנה לי את הכדורים הראשונים, עם
מבט של חבל שאת עושה את זה לעצמך.
ובלילה, זה התחיל.
אמא ישבה בכיסא לידי, ואני קדחתי מחום.
רעדתי כולי כששלוש שמיכות מכסות אותי .
הרגיש כאילו אני עירומה ביום שלג קפוא,
בחוץ, באויר הקר.
ושום דבר לא הצליח לחמם אותי.
והייתי ערה כל הלילה, התחננתי שהבוקר
יעלה, תמיד בגרוע מכל מרגיש גרוע מכל פחות קצת, כשיש אור בחוץ.
עד שהבוקר הגיע כבר הייתי חצי בנאדם.
ועוד מנה של כדורים, ועוד רופא שנכנס
ושואל אם המסע כבר הסתיים ויש סימנים של "לידה".
לא אפרט איך ומה, אבל בשעה 10.00 בבוקר,
בתאריך ה- 26.10.14 המסע הסתיים.
ברגע הזה שזה קרה, גם חתיכה מהנשמה שלי
יצאה לתמיד מהגוף.
צרחתי את נשמתי כך שהגיעו לחדר 2 רופאים
ואחיות.
וכל מה שעניין אותי זה שאמא שלי לא תהיה
בחדר, שלא יכאב לה כמו שכואב בלב שלי.
ביקשתי שיטפלו בה כדי שלא תראה מה שעין
של אמא לא צריכה לראות.
ומרגע זה בכיתי ללא הפסקה במשך שעה.
כל מה שלא בכיתי עד אותו רגע, כל מה שלא
בכיתי בפעם הקודמת שהמסע נגמר לפני הזמן, בכיתי באותו רגע.
כל מה שלא יצא אי פעם- יצא באותו הרגע.
רגע שנמשך שעה שלמה.
ואז, למרות שחשבתי שהמסע הפיזי הסתיים,
גילו שהשילייה לא יצאה במלואה, והכניסו אותי לחדר ניתוח.
אני זוכרת רק ששאלתי את אלוהים : "
מה ? בחרת לאתגר אותי בכל מה שיש לך? לא הספיק"?
וזו היתה הפעם האחרונה ששאלתי אותו למה.
יצאתי מחדר הניתוח, וביום שאחרי שיחררו
אותי הביתה עם שבועיים של ימי מחלה.
היה ברור לי שהגוף ממש לא צריך שבועיים,
אבל זה מרשם לנשמה.
אז לקחתי אותו.
ובימים האלו, כשאני שוכבת בספה בבית
שלי, התחילו לשדר את התכנית "בייבי בום".
וחייכתי לאמיר ואמרתי לו: " איזה
עיתוי מקסים....כאילו תכננו את זה במיוחד בשבילי"
וצחקנו.
והימים עברו, ועשינו בדיקות שלא הניבו
כלום.
רק הפרופסור לגנטיקה ששלחו אותי אליו
שאמר:
"הכל בסדר, את פשוט מבוגרת".
ישבתי מולו, בת 36 וחצי, והלסת שלי
נפלה.
" אני? מבוגרת? מה באת לריב?
"
והוא הסביר בחיוך שנשים נועדו ללדת בגיל
12 ולא בגיל 40, לכן ייקח עוד קצת זמן וזה יקרה.
אחרי 3 חודשים נכנסתי להריון שוב.
בוקר של יום פורים, שהבנות מתארגנות עם
התחפושות שלהן, רצתי לסופר פארם לקנות בדיקה.
לא ידעתי אפילו למה אני מתפללת בה.
שכן, שלא.
יצא חיובי.
הפעם לא נפתח שום מסמך וורד חדש, לא
היתה כוונה לכתוב לאף אחד או אחת.
לא כי לא רציתי לספר ולשתף, או להכין
מזכרת.
הפחד שיתק אותי. גרם לי לרצות לעשות הכל
שונה, כדי אולי להצליח ולשנות משהו במסע הזה, שיסתיים אחרת, כאילו שיש קשר בין
הדברים, לא לקחתי צא'נס .
מאותו רגע, עברתי הריון אחר.
מלא חרדות, דאגות, אופטימיות מתעקשת
שמשכנעת אותי שאין פעם שלישית גלידה.
בדיקות, והחלטה שאנחנו לא רוצים לדעת מה
יש שם.
לא מתעסקת יותר בכלום.
רק שיהיה בריא.
בכל הבדיקות ביקשנו לא לדעת מה יש שם.
הכל היה תקין. ועדיין בכל בוקר בדקתי
תנועות, בדקתי את עצמי.
כמות הפעמים שרצתי לרופא רק כי לא
הרגשתי מספיק תנועות, לא היתה מביישת מעקב הריון רגיל של אישה הרה אחרת.
התאריך המיועד שלי היה 11.11.15, אבל
מהיכרות שלי עם תאריכים מיועדים שלי, כל קשר בינם לבין המציאות מקרי לחלוטין
ומקדים בחודש.
רק קיויתי תקווה קטנה, שלא תיוולד
בתאריך ה 26.10...
רציתי להשאיר את התאריך הזה לזכרון
ההוא, לסוף המסע הקודם.
לא לערבב שמחה ב....
ב 30.10.15 בשעה 10.00 בבוקר , בלידה
מהירה, מהממת, נעימה.. היא יצאה החוצה.
כל ההריון היינו בטוחים שזה בן, כל כך
בטוחים שכשהיא יצאה ממני, מתוך כל הבכי שהתפרץ ממני, בכי של הקלה, התרגשות ,שמחה
שהכאיבה לי בכל הגוף, בכי של התרוממות רוח, של שחרור של 8 חודשים של איפוק, מתוך
כל הבכי הטהור הזה, בכיתי ואמרתי : " תביאו לי אותו".
ובת הדודה שלי, הרופאה שלי חייכה, ואמרה
: " זו היא".
ולקחתי אותה אלי, מחוברת לחבל הטבור
שעוד אצלי זורם בו דם, ועטפתי אותה, וכל מה שהיה לי לומר זה :" כמה חיכינו לך
אהובה שלי ".
כמה חיכיתי להפסיק לפחד, להפסיק לדאוג
שאת נושמת, להפסיק לשכנע את עצמי לא לחלום עליך בלילה, כדי שאם חלילה ייגמר המסע
מוקדם מדי, לא יכאב לי יותר.
חיכיתי לך.
בלי מסמך וורד.
בלי לשתף.
רק חיכיתי.
וההמתנה הזו, מורטת העצבים, סוחטת הגוף
והנפש, התנקזה לרגע הזה שראיתי אותך.
ומאז אותו יום, כבר שנה שלמה אני רוצה
לכתוב לך, על המסע שלך והמסע שהקדים את בואך.
ולא הצלחתי.
לקח לי שנה.
היום את בת שנה.
ומהיום אני אכתוב לך בלי הפסקה, ואספר
לך כל מה שארצה.
לא כי אין פחדים, תמיד יש.
לא מאמינה שיש אמא שלא מפחדת, ודואגת.
אבל אמא צריכה לדאוג לילדים שלה שהם פה,
לא לפחד שהם יטעו בדרך.
"כרמי שלי לפני והאלף לך שלמה " ( שיר השירים )
כרמי שלי הקסומה, ילדת אהבה שלי, היית
שווה כל רגע במסע הארוך אלייך.
כל שניה, כל דמעה.
אוהבת אותך כמו שרק הגוף שלי, שעבר מסע
או שניים יודע.
יום הולדת שנה שמח קסם של אמא .
