נבות הקטן נולד באוגוסט השנה. אחרי הריון מלא, באופו יוצא דופן מכל שאר הילדות שלי,
הריון שאפילו זירזנו קצת כדי שייגמר, ובשבוע 39+6 הוא אכן הסתיים.
פגשתי תינוק מושלם, מתוק, עדין במיוחד ומלא שקט פנימי.
והוא פגש אמא מנוסה, שלמרות זאת עדיין חרדה ונרגשת כמו בילד ראשון,
אמא שעד לפני חודשיים הניקה את כרמי בת ה 4, ומחכה כבר להניק גם אותו.
והמסע שלנו יחד התחיל.
מיד אחרי הלידה הנקתי אותו, ומהר מאוד הוא החל להראות סימנים של חולשה.
מנסיון קודם בדקנו ומצאנו לשון קשורה שטופלה מהר, מאוד מהר ויצאנו לדרך.
הנקות, גזים, בכי, חופש גדול עם 4 ילדים לבד בבית כי הבעל עסוק בטירוף של עבודה, סבא וסבתא מסביב, ובגיל 3 שבועות הוא פשוט הפסיק לינוק.
אין.
לא מצליח.
לא יונק.
לא מתחבר.
רגע, רגע, רגע-
זה ממש לא היה כתוב בתסריט שלי.
אני?
שהנקתי את אחותך 4 שנים?
אני שהנקה זו שריטה שלי?
מהר מאוד הבנתי שיש שם משהו שהוא לא שלי.
קושי שהוא רק שלו.
כי יש חלב, ויש נסיון,
אבל הילד לא יונק.
מי שלא מבינה מה זו פריקיות של הנקה ( ממש מבינה, מכבדת ומכילה כל מי שלא בקטע. ) ,
לא יודעת מה הטעם של תחושת הכשלון.
נכון, הכשלון הוא לא שלי, והבעיה היא לא אצלי. אבל ההגיון לא עובד.
הכשלון הוא כשלון.
למזלי הגדול יועצת הנקה מהממת שכבר הפכה בדרך לחברה, וליוותה אותנו עוד מהילדה הקודמת, מהר מאוד ראתה שיש לו בעיה.
משהו במבנה של הפה, חוסר היכולת לקחת מוצץ, בחוסר היכולת ליצור ואקום.
אמרה לי: "קודם כל תשאבי". את תדאגי שיהיה חלב, כדי שיהיה לך מה להציע.
שאיבה בשבילי היא בערך כמו מסכת השפלה עצמית, מנסיונות קודמים בהם שאבתי וגיליתי שהגוף שלי "שווה" רק 30 סיסי, הבנתי שאני נכנסת למלכודת.
אבל לא היתה ברירה.
בימים הראשונים בהם עוד לא הבנתי איך ומה אני עושה, חברה טובה תגברה אותי בחלב אם שלה, והיתה שותפה למסע.
במקביל לשאיבות הנוראיות, כל 3 שעות, בלילה , ביום, כשכלום לפעמים לא יוצא מהלחץ, כשהוא ישן ואת רבה עם הגוף והשכל שלך ללכת לישון גם, אבל יושבת לשאוב.
ניסינו הכל.
ניסינו פטמת סיליקון, ניסינו צינוריות, קפצנו על כדור, עשינו סקין טו סקין, הסתובבתי בבית רוב היום חצי עירומה, כדי שיריח אותי, ינשום אותי, יזכור את המיקום, את הקרבה.
עשינו אמבטיות משותפות כל ערב כדי ל"שחזר" תחושת לידה ולנסות שוב.
ואני שואבת.
כל 3 שעות.
הלכנו לאוסתאופט, כירופקרט, הומאופט ומה שרק תרצו.
ןאני שואבת.
כל 3 שעות.
לפעמים אני חושבת שאם הייתי נשואה למישהו אחר- אין שום סיכוי בעולם שהוא היה עובר את כל זה איתי.
וכל פגישה כזו מתחילה בתקווה לקסם, למשהו שיעזור, ומסתיימת בחזרה למציאות.
לשאוב לו ,
בקושי לצאת מהבית כי כל יציאה מהבית היא סיוט- לקחת משאבה, גיבוי לחשמל שלה, בקבוקים, חלקים, סטריליזציה, ועוד.. ורק מהמחשבה כבר ויתרנו על לצאת מהבית.
ניהלתי יומן שאיבות, כמה יוצא בכל שאיבה, כמה "אני שווה" עכשיו, והכל משקף את הגוף כמו מכונה.
אם לא אכלתי טוב- רואים.
אם לא שתיתי מספיק- רואים.
אם באופן מפתיע ממש- לא ישנתי טוב- הכל משתקף בבקבוק.
בגיל חודש וחצי, פגשנו שוב את ענבל היועצת, שאלתי אותה על האכלה עם צינורית והיא השיגה לנו אחת כזו. והיא הציעה לנסות לתת לו פעם ביום לאכול עם האצבע !!! כן ,כן להצמיד צינורית ( זו בעצם זונדה ) לאצבע שלי, וישירות מבקבוק החלב השאוב שלי לתת לו למצוץ אותה.
כך יקרו שני דברים- הפה שלו יתחזק, השרירים, הלסת ופעולת המציצה.
וגם הוא לא יקבל בקבוק שנשפך ביתר קלות לפה.
אז היא הציעה פעם ביום.
ואני מאותו רגע- בחרתי כל יום, כל היום.
כל ההאכלות מרגע זה היו עם האצבע שלי בפה שלו, מלווה בצינורית.
וכך יצא שכל שאיבה לוקחת חצי שעה, אח"כ יש לנקות הכל ולחטא.
אח"כ להאכיל אותו עם צינורית שגם זה לוקח חצי שעה.
ובמקביל ממשיכה לנסות, להציע לו,
כשהוא מנומנם, ישן, בחצר, בגינה, בריקוד.
אבל לא.
הוא טועם לפעמים ועושה פרצוף.
לי? לי אתה עושה פרצוף?
ולא יכלתי לשאת את המחשבה שזה ילד אחרון, ככל הנראה, ואיך הגענו למצב שהילד שלי לא יונק :(
איך לא תהיה חוויה מתקנת להחמצה הזו?
כן אין לי ספק שיהיו שיקראו את הפוסט הזה ויחשבו שאני מופרעת.
נכון, לא כל אחת מבינה את זה וזה לגמרי מובן.
אבל זו האמת שלי. כמה שהיא לא נורמלית לפעמים.
ביום אחד עשיתי חיפוש בפייסבוק על צמד המילים " הנקה בלעדית", יום שמבחינתי שינה את הכל.
יום שבו הבנתי שאני לא לבד.
מצאתי קבוצה מובחרת של שואבות בלעדיות,
נבחרת של שייטת אמהות שכל אחת מהן היא לביאה בפני עצמה, והבנתי שמכאן יש לי רק לצמוח וללמוד.
נכנסתי לקבוצה וכל מה שלמדתי על שאיבה- זה בזכותן.
למדתי לשאוב נכון, איך להגדיל כמויות, איך לא להישבר בכל לילה שאני קמה עם דמעות בעיניים לשאוב, והוא ישן בשקט לידי, איך לא להתפתות לטעות ולהמשיך להצליח כמו שחשוב לי.
זוכרת שיום אחד מישהי העלתה תמונה של סטוק חלב שלה במקפיא, שהיא תורמת, ונשבעתי ביני לבין עצמי, שאני שהתחילה עם 30 סיסי- גם אגיע לשם.
נשבעתי.
לאט לאט מילאתי שקיות, הייתי סקרנית לראות לכמה שקיות אגיע ביום, כמה אצליח ,התרגשתי לראות את המקפיא שלי מתמלא. ובאותה נשימה, שנאתי את המשאבה הזו שנאה גדולה.
נכון, היא גלגל ההצלה שלי, אבל היא כל 3 שעות הזכירה לי שאני לא מניקה את הבן שלי.
שאני מתחברת למכונה, שמה סטופר, ומתרגלת לרעש שלה, עד שיוצאת כמות החלב לילד שלי. ואז נפרדת ממנה בהנאה לעוד שלוש שעות.
באחד הפוסטים בקבוצה הופיע סיפור של בחורה בשם עדי, שסיפרה שקרה לה מקרה דומה, ואחרי חודש של שאיבות הבת שלה חזרה לינוק. ומהרגע שקראתי את הפוסט שלה, הוא הפך להשראה עבורי.
מצד שני כ"כ פחדתי שאני מחפשת השראה בכל מקום, וזה פתטי. כ"כ פחדתי שאני כמו מליון אחרות, לא יסיים את הסיפור שלי בסוף "טוב" מבחינתי.
אבל עדי והפוסט שלה היו שם.
לאורך כל הדרך, ומהרגעים הראשונים שהבנתי שיש לו בעיה פיזית שהיא שלו, החל מסע חיפוש בנושא, בעזרת ענבל, קולגות שלה ודודה מתרגמת מדהימה, מצאתי סרטונים ומאמרים ברשת על פיזיוטרפיה לפה, לשרירי הלסת, והקטנצי'ק הזה, שבקושי בן חודש, יצא בלי לדעת למחנה אימונים אצל אמא שלו.
היינו עושים כל היום תרגלים מיוחדים לפה, טכניקות של ויצירת ואקום וחיזוק הטונוס הכללי, וזה הראה שיפור עצום.
אבל הוא- לא יונק .
ואני שאבתי.
כל 3 שעות.
לכל מקום שהגעתי, רופאים, טיפת חלב, ומי לא, ששמעו שאני שואבת בלעדית הצדיעו לי.
אבל אני הרגשתי שמעדיפה הצדעה אחרת. לא את זו.
למשך כל התקופה הזו בה אני שואבת, קמה בלילות, הקטן ישן לידי ולא מתעורר אפילו מרעש המשאבה.
לילה אחד, ב 18.11.19, קמתי לשאוב לו לפנות בוקר.
דקה אחרי שהתחלתי, הוא התעורר.
וואו, עכשיו הכל ישתבש, הזמנים של השאיבה הבאה, לנקות שוב הכל, וללכת מהר לחמם לו חלב שלי.
הנחתי את המשאבה ורגע לפני שרצתי למטבח, החלטתי לנסות להציע לו לינוק.
והוא י נק.
עצרתי נשימה.
לא, זה בטח חלום,
הוא בטח מנומנם ותכף יפסיק, אין סיכוי שזה קורה.
פחדתי להעיר את אמיר ולספר לו כדי שהרגע הזה לא ייגמר, והקסם יפוג.
והוא ינק.
ואני עם דמעות בעיניים, עוצרת אותן חזק כדי לא להתאהב ברעיון ולהתאכזב.
ינק,ונרדם.
נשארתי ערה אחריו להבין אם זה באמת קרה.
ולא הצלחתי לחכות 3 שעות עד להאכלה הבאה לראות שזה היה רק חד פעמי.
בכל מקרה שאבתי לו וחיכיתי.
וההאכלה הבאה הגיעה, וגם בה הוא ינק, וגם בזו שאחריה.
יומיים עוד שאבתי מיד אחרי שינק מהפחד שיתחרט, שמשהו יקרה והכל ייגמר.
ואז הפסקתי.
הוא רק ינק.
ואני לא שאבתי כל 3 שעות.
נבות שלי חזר לינוק אחרי חודשיים וחצי של הפסקה.
בגיל 3 חודשים .
היום, רגע לפני חגיגות גיל חצי שנה, אני מרשה לעצמי לספר את שעבר עלינו.
לקחו לי שבועות רבים עד שהאמון בגוף שלי חזר.
בדרך, תרמנו את כל החלב במקפיא, ליטרים של חלב שנשאב בכח האמונה ונתרם בכח האהבה.
תרמנו לתינוקת בגיאורגיה, לתאומים מדהימים, לתינוקת נוספת ועוד פצפון מתל אביב.
אם הפוסט הזה יתן תקווה למישהי, בהנקה או בכל תחום אחר, היה שווה לעבור הכל בשבילו.
כשנבות חזר לינוק, קיימתי שיחת הבהרה, התנצלות עם כל אחת מהבנות, על תקופה ארוכה שבה הייתי ולא הייתי, נדהמתי לגלות, כמה חכמות ורגישות הן, שלקחו ממנה תובנות על אמונה, נחישות והתמדה.
לפעמים השיעורים הכי חשובים לנו בחיים, קורים בדיוק בזמן שאף אחד לא מתכנן ללמד אותנו.
יש לי כ"כ הרבה תודות לומר,
שלא מביישות טקס אוסקר,
אבל חייבת, הן מעומק הלב:
תודה לבורא עולם- על הכל. מההתחלה ועד רגע זה.
תודה לאמיר, הבעל ,החבר, המשענת הנצחית שלי, שהסכים לטירוף הזה להתרחש, האמין, תמך והיה שם בכל רגע ורגע.
תודה לענבל בונה- יועצת ההנקה הכי טובה שפגשתי.
תודה לנועה גולדשמיט על המשאבה, התמיכה, וההבנה.
תודה לנתי - על שקיות חלב האם שהתחילו לנו את המסע.
תודה לאוסנת אלון הפיזוטרפיסטית שאמרה לי משפט שככל הנראה נצרב בתת מודע:
" אם יש מישהי שנראה לי שתצליח בזה, זו את".
תודה לדודה אסתי על תרגום המאמרים והחומר המדעי .
תודה לד"ר ליאת בנימין שטראוס, בת הדודה שלי, שהראתה לי בדרך שזה שלו, ושהאמינה שהוא יצליח.
תודה לענת זנזורי,הנומרולוגית שכל מילה שלה .בול. בזכותך הבנו, האמנו, והצלחנו.
תודה לאיה שייט, שהיתה שם, חיבקה, תמכה, ידעה לראות בעיניים את מה שלא תמיד המילים ידעו לומר.
תודה לעדי עדן , שכתבה את הפוסט שעורר בי כ"כ הרבה השראה.
תודה להורים שלי שבכל שביל, איתנו.
תודה לבנות המיוחדות שלי , שהזכירו לי שלהיות אמא, זה לדעת לתת לכל ילד -
לא את אותו הדבר, אלא את מה שהוא צריך.
ותודה אחרונה לנבות שלי,
שהגיע בדיוק כמו שהיה צריך,
מושלם, מיוחד, עם קושי קטן שעשה לי שינוי גדול.
הפך אותי לאמא טובה יותר, מאמינה יותר,בטוחה יותר.
הפך אותי למי שאני.
כנראה שכל זה היה צריך לקרות כדי שהוא יקבל עזרה, ושאני ילמד שיעור בצניעות, ואמונה גם יחד.
תודה,
אמא .
