בדרך שלה

ביום שישי בצהריים אמיר עבד,לקחתי את הקטנה לישון  ובאורח פלא נרדמתי גם אני.
המתבגרת בת ה 4.5 נשארה לשחק.
כשקמתי,הבחנתי בשערות קטנות על רצפת המטבח:
שאלתי את הבנות:
מה זה? אלו שערות של הכלב? אולי של בובה?
והמתבגרת הסתכלה עלי וענתה:
"לא,לא אמא, נראה לי שמישהו גזר לעצמו את השיער".....
לקח לי שניה להבין מה היא אומרת, ובמבט אחד,ברור יותר לעבר הראש שלה- הבנתי מי זה המישהו הזה...
הפכתי חיוורת למראה חצי הראש שלה,אבל הצלחתי לא לאבד את זה:
"ממי,למה עשית את זה לבד? למה לא ביקשת ממני? זה נורא מסוכן-יכלת להיפצע"
היא הסתכלה עלי בחיוך וענתה:
"ישנת,ולא רציתי להפריע לך".
אמממ- מעניין,כי שבא לך חצי פיתה עם חומוס את תעירי אותי גם אם תדעי שלא ישנתי 48 שעות.
עניתי לה והסברתי מפורטות כמה זה מסוכן, וכמה תמיד יכולה לבוא לדבר איתנו על כל דבר שרוצה,גם אם היא חושבת שנכעס או לא נסכים, יחד-אמרתי לה, נחשוב מה כדאי וטוב עבורך ואבא ואני נחליט.
ההסבר היה משכנע וברור,אבל בלב קרה לו משהו אחר.
הילדה שלי הסבירה לי כמה זה רק שיער, וזה יגדל,כמה היא אוהבת את זה בדיוק ככה ואף רוצה שכל הראש יהיה קצוץ,ענתה לי שגזרה את שערותיה מול ההשתקפות שלה בתנור המטבח- ככה יותר קרוב לפח והכל נשאר נקי,
סיפרה לי והסבירה כמה זה נוח יותר לאכול ככה בלי שהשיער מפריע לה לאוכל,פירטה כמה זה קל יותר ונעים לה.
והקשבתי לה,למתבגרת בת 4.5 שנים.
הסתכלתי עליה ולמרות שידעתי שעלי להבהיר לה שזה לא מקובל,
כל מה שהצלחתי הוא להרגיש גאווה.
להרגיש גאה בה כל כך שמזמן כבר רצתה וחשבנו שזה שיגעון שיעבור.
להיות גאה בה על האמת הפנימית שלה,גם אם היא לא מתאימה למוסכמות המראה המקובלות.
לראות אותה מסבירה מפורטות למה בחרה בזה,למרות שכולן רוצות בדיוק ההיפך,
ולראות כמה הוקל לה לדעת שלא כעסתי מאוד.
במקלחת היא התרגשה לגעת בראש ולהרגיש את השינוי,
ואז אמרתי לה:
"את יודעת בבה, אני מרגישה שמהרגע שסיפרת לי שהסתפרת,את ממש מאושרת ושמחה".

"נכון היא ענתה לי, זה בדיוק מה שרציתי."
"פחדת שאכעס עליך? "שאלתי, "לא אמא,ידעתי שתגידי שזה יפה לי".
ואז חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיא אוהבת אותי מכאן ועד כל היקום,מסביב לעולם,לאוקיינוסים,לאנטרטיקה,דרך רעננה והשמש והכוכבים...
הבנתי,בלי מילים כמה הוקל לה שהיא אחרי זה.
ולי,היום היה שיעור.
שיעור על להקשיב לרמזים ובקשות שלהם, גם אם הם נשמעים רק שגעונות חולפים.שיעור על מה חשוב לנו ומה לא,שיעור על נחישות של ילדה ועל דרך מיוחדת להשיג אותה.
נכון,היא לא יודעת את זה וייקח עוד מעט זמן עד שתקרא את הבלוג שלי,אבל אני גאה בה,
שהיא בדיוק מה שהיא רוצה להיות,תמיד בדרך שלה,תמיד בלי חשבון למה יגידו,תמיד שלמה עם עצמה.

אז אל תגלו לה שאמרתי.
עוד לא..

פרופורציות

זה מצחיק
לפני שהתחתנו,כל יום הולדת של החצי שלי,היתה פרוייקט.
שבועות לפני ( בוא נדייק- חודשים),הייתי חושבת על רעיון,חושבת איך להפתיע אותו.
מה לא עשיתי לו ביום ההולדת-
רקמתי על מצעים( נו באמת) ,לקחתי אותו בהפתעה לצניחה חופשית,הפקתי לו מסיבת הפתעה עם הקרנת סרט שהגננת,מורה וכל החברים מברכים( אפילו ברי סחרוב ברך שם),הזמנתי לנו בהפתעה צימר,קניתי לו ציפורי אהבה,
הכנתי לו את מתנת חמשת החושים ומה לא...
ואז הגיעו הילדות...
וכל יום הולדת שלו הסתכמה בתזכורת בנייד כמה ימים לפני שלא אשכח לקנות משו קטן,בהכנת עוגת שוקולד (רק בשנים הראשונות), ובמתנה שבימים היפים שלה נראה בצורת דיסק, או איזו חולצה יפה.
פתאום חושבים שלא כדאי לבזבז מלא כסף,ושבעצם העיקר שאנחנו אוהבים וביחד,שמספיק ללכת למסעדה עם הבנות
 ( מה זה חוויה- אין לתאר ), ותפסה לו את יום ההולדת, מציאות אחרת.
מציאות של קניתי לך משו קטן..אוי שכחתי לכתוב ברכה...

ולא אל תטעו,מוטיבצית ימי ההולדת לא נמוגה מהעולם,היא פשוט עברה למישהו אחר...
לילדות.
מגיל שנה,כל יום הולדת הופכת למבצע צבאי,חודשים לפני מתחילים החיפושים ברשת,מה כדאי,מה הכי ישמח אותה( ילדה בת שנה שמחה שהיא אוכלת שוקולד,הסיבה ממש לא משנה לה והאורחים רק מהווים הפרעה ומישהו לחלוק איתו ).
ההכנות מסודרות ברשימה,מלאה רעיונות,תמונות,מתכונים ששמרתי חצי  שנה לפני,ומציאת הקונספט.
הרי איך תהיה יום הולדת בלי קונספט? ( יש מצב שפעם חגגו אחרת? )
בגיל שנתיים המצב מחמיר ואת פותחת תיקייה במחשב הנושאת את השם " יומולדת שנתיים לנסיכה שלי" ( נסיכות יש רק באגדות כן.. ).
את מתחילה למלא אותה ברעינות,שואלת את הילדה "איזו עוגה תרצי? "
הילדה בת שנתיים, ממש משנה לה ממה תכיני ואם תזלפי או תוציאי את נשמתך על בצק סוכר...
ואז היא לא בטוחה שהבינה את השאלה, אז את מתחילה לעזור לה...
"רוצה קיטי?" , "אולי מיקי מאוס"?, "רוצה שנעשה עוגה של ברבי? "( מי זו ברבי? )
וכמובן שאת שואלת את השאלות שאת רוצה לקבל עליהן תשובה חיובית,אלו שכבר הורדת 85 תמונות שלהן למחשב.
ואז היא עונה "כן" על משהו, בלי בכלל ממש להתכוון, פשוט נמאס לה מהשאלות,אז היא עונה "כן-רוצה מיקי מאוס"
ואת מחייכת בסיפוק, ומוכנה לגשת למשימה:
עוגה,מפיות,איך נקשט,מה לקנות,מחפשת אתרים,נועצת רעינות,שואלת בקבוצות ומתייגת חברות.
והמדהים ברשימת יומולדת,שככל שמתקרבים לארוע..הרשימה רק גדלה,במקום למחוק משימות,את מוסיפה ומוסיפה,
כי פתאום מצאת עוד שטות,ועוד הפתעה, ומה? לא נוסיף? הרי הקונספט הוא מיקי.. והנה עוד צלחת של מיקי, ומפה בדיוק באדום ולבן...
לא משנה שהילדה מאז ביקשה הכל... רק לא את מיקי..
אבל כשצריך להיות חירשת- אין טובה ממך.
קבענו מיקי- יהיה מיקי.

החצי,שפעם מיטב האנרגיות היו אליו,לא מבין כמה פעמים אפשר ללכת לסופר בשביל יומולדת אחת,לא מבין כמה אני ממתינה לדואר בתיבה ( אם רק היה בודק את הויזה היה רואה שדוד עלי ואני מחליפים גלויות לא זולות בכלל).
את מזמינה מחו"ל פריטים של מיקי למרות שברור לך שהם יגיעו בדיוק יום אחרי.
והיום הגדול מגיע.
את מותשת מעייפות בערך כמו אחרי הלידה, הבית מקושט ונראה כמו הטירה של וולט דיסני,
כל החברות שלך תרמו ליומולדת כאילו את במשכב לידה ולא יכולה כלום לבד.
והילדה מסתכלת, מחייכת חיוך ענק,דוחפת אצבע לתוך עוגה שעבדת עליה 6.5 שעות, קראת עליה 7 ורסיות של מתכונים אפשריים,וזילפת אותה במשך חצי לילה .
וכל מה שמעניין אותך זה שלא יזיזו מפית !
שהכל יעמוד במקום.
מבצע או לא מבצע.
האורחים מגיעים,הילדה כבר עברה לפיג'מה כי מרחה עצמה במשו לא שקוף,ואת נהנת מהמחמאות.
מכל ביס, מכל פליאה את רווה נחת לא מוסבר.
אז אמא-בואי נודה,
הסיפור על הילדה שממש רוצה מיקי, לא ממש עובד,לא עלי.
אנחנו נהנות מזה- כי אנחנו נהנות מזה.
כייף לנו למצות פוטנציאל שבכלל לא ידענו שקיים בנו. כן גם החצי היה מעדיף להמשיך לחשוב שהוא לא קיים.
אז נכון, שרק יהיו שמחות לחגוג להם ושרק יהיו בריאים.
אבל אם נהיה כנות-
אנחנו מתות על זה, בדיוק כמו שילדים מתים על שוקולד.
לא משנה מה הקונספט.

בראש של אמא..

לפעמים אני תוהה-
מעניין מה הילדים שלנו יחשבו עלינו ,כהורים,בעוד עשרים שנה.
אני מנסה לדמיין את הבת שלי, יושבת על בירה עם חבר שלה ( אלוהים ישמור) ומספרת לו על הילדות שלה. והוא על שלו.
ומה יהיה שם?
מה היא תיקח מכל מה שאנחנו כל כך מנסים לתת לה?
מה היא תזכור יותר מהכל?
מה הרגעים שיהפכו אותה למי שהיא תהיה?
ומה אנחנו נבין שהיה מיותר וחסר משמעות.
ונראה לי שיותר מכל-הילדים שלנו יזכרו
את הרגעים שבהם היינו איתם.
פשוט שם.
בלי טלפונים,בלי חוגים,בלי קניון עם מלא אנשים.
הם פשוט יזכרו את הרגעים שהרגישו שהיינו שם.
את אלו שבהם הכנו יחד לאכול
את אלו שבהם טיילנו יחד 
וכנראה גם את כל הרגעים המצחיקים והשטותיים שהרשנו לעצמנו -איתם.
ואם נהיה כנים-הרגעים הללו לא רבים במיוחד.
יש חוגים,ומשימות,והכנות של ארוחות.
אז אולי,מחר
נהיה שם יותר.
קצת,לא הרבה.
רק קצת יותר.
ואז,בעוד 20 שנה שהבת שלי תשב על בירה עם חבר שלה.
תהיו בטוחים -שיהיה לה עדיין,על מה להתלונן .
לפחות-אני אדע-שניסיתי 

איך היא עושה את זה?

מעניין איך היא עושה את זה?
לפעמים אני רואה את אמא שלי מחבקת את אחותי ומנשקת אותה חזק
ואני בטוחה שהיא אוהבת רק אותה הכי בעולם
ואז היא רצה אלי, ומחבקת אותי חזק כאילו רק אני והיא פה,
ואני יודעת שהיא אוהבת אותי המון.
אני לא מבינה איך היא מצליחה,
לאהוב כל כך חזק את שתינו.
תמיד לתת לנו הכל.
תמיד כשאני הולכת לגן אמא הולכת לעבודה
ואז באה שוב לגן,
והולכת איתנו לגן שעשועים ולעוד נדנדה 
ועוד..
ואז הביתה,
ואז היא מכינה לנו אוכל טעים
ומשחק, ועוד משחק וסיפור
ואני כבר קצת עייפה, למרות שישנתי בגן 
ואמא עוד מלאת מרץ
רוצה לקלח אותי ולסרק
ולהצחיק.
ואני כבר ממש עייפה
ואמא לא מתעייפת!
ואז אני שומעת אותה מנקה את הבית
ועוד מנקה.
ופתאום בוקר,
ואמא שוב מלאת מרץ 
ומעירה את אחותי בחיבוק ונשיקה ונראה לי שהיא אוהבת אותה הכי בעולם
ואז היא באה למיטה שלי
ומנשקת אותי חזק ועוד..
ואני בטוחה שהיא אוהבת אותי המון.
רק איך היא לא מתעייפת?
איך היא יכולה?
לכל הנשים באשר הן
יום האישה בשבילנו הוא כל יום
בבוקר 
בערב
תמיד.
ואת זה אפילו ילדה בת ארבע יודעת:-)

אבל רציתי ש...

אין אמא בעולם שבצהרי היום,בשיא הגעגוע, לא מתכננת את המפגש בגן :

שאני מגיעה, מלאת מרץ, מחבקת חזק חיבוק דב, משם אנחנו הולכות לגן שעשועים, מבלים שם, מתנדנדים

אחר כך נלך הביתה, נכין ארוחת ערב נעימה,הילדות יאכלו הכל, נשחק קצת,נלך להתקלח,משם למיטה לסיפור שעוד לא קראנו, חיבוק ענקי, נשיקה בפה, משפט לילה באוזן ו.... לילה טוב.

אז בואו תסבירו לי איך לעזאזל מהאוטופיה הזו הגענו ל:

מגיעה לגן, רצה לנשק אותה והיא מנגבת את הלחי כאילו מרחתי עליה נזלת, עושה טובה שמחבקת אותי כאילו אני מישהי זרה שבאה לעברה, יוצאות מהגן נרגשות ( לא ממש, רק אני עוד נרגשת), אני מספרת להן על התכנונים שלי לאחר הצהריים, על איזה כייף הולך להיות, ומספיק מבט אחד מהן להבין שהתכנונים שלי היו מיותרים- להן, יש תכניות משלהן.

"לא, אמא- לא בא לי".

וואלה, מעניין אם גם אני אמרתי לאמא שלי לפני 30 שנה- " לא בא לי"...

אז -

הולכים לגינה, ושם מתנפצות להן אט אט התכניות שלי...

היא לקחה לי, היא משכה לי בשיער,לא רוצה נדנדה,בא לי חטיף ( וואלה, גם לי בא אבל אני מתאפקת), בואי נשחק מישפחה ( אנחנו משחקות ממי, אני רק עושה את זה בהתנדבות ), לא רוצה לכבד אותו,הוא קקי, לא יפה לדבר ככה חמודה,אמאאאאאאאאאא בואי תהיי גם איתי, מתי אבא בא?,איזה יום היום? יש לי פיפי,גם לי יש , אני ראשונה, למה היא?

ובדרך הביתה...את לוקחת אויר, ואומרת לעצמך-

" יש ימים כאלה, אין מה לעשות, גם לנו המבוגרים לפעמים קשה, מה לא?"

ומגיעה הביתה, ובאורח פלא מגייסת כוחות חדשים, כאילו משהו באנרגיה הביתית, במקום הבטוח מרגיעה קצת.

הרי פה לא ייפלו מנדנדות, ואפשר קצת להוריד הילוך ולעבור לאחר כבוד להכנת ארוחת הערב.

מסתבר שבזמן שהטענת אנרגיות, גם הן הטעינו.

אחת את השניה.

ועוד לפני שהוצאת מצרכים מהמקרר, הן כבר אחת על השניה, רבות על איזו בובה, שלכי תזכרי עכשיו של מי באמת היא...

וגם את זה את צולחת, ומשגרת משפט חכמה לאויר:

בבית שלנו לא מרביצים- ( אהה, למה לא אמרת.. אז  נלך לשכנים , שם זה בסדר ללכת מכות? )

ובטוחה שזה יחזיק לפחות עד שהחביתה תהיה מוכנה.

שטיפת ידיים,מריבה על מי ישב איפה, והצלחנו לעבור את ארוחת הערב.

והנה הוא- הזמן הקסום ביותר ביום- זמן המקלחת-

הזמן שבו את הופכת לסמרטוט רצפה משומש, מתחילה לקרוא להן, להפעיל אותן, לשכנע מי תהיה ראשונה ואילו טובות הנאה יצאו לה מזה..

וגם המקלחת עוברת,לא ממש כפי שדמיינת, בצהרי היום, במשרד, כשישבת מול המחשב והצצת על התמונה שלהן במשרד שלך, ברגע בו נמסת וכל שרצית הוא ללכת אליהן..

ואחרי המקלחת נכנסים למיטה,ובוחרים סיפור ( לא חייבים לעבור אחד אחד, תזכרו מאתמול מה לא רציתן ותתחילו משם)

ועוד סיפור,ואז... מתחילים כיבוי אורות.

אממאאא- פיפי, גם לי יש, אני ראשונה, לא אני, אבל אני לא יכולה להתאפק, בורח לי, אבא תגיד לה, אמא אמרה שאני קודם,אז אני יעשה בגינה( למה? את כלב? )

השעה 20.45 השקט מתחיל לחדור מבעד לדלת,את מסתכלת על ערימת הכביסה בסלון,על הכלים,על האמבטיה שעברה צונאמי ומחכה שמישהו ינגב ממנה את כל המים, ואת בטוחה שאת עוד רגע שם..

"אמאאאאאאאאאאאאא- מתי בוקר?"

ועוד כמה דקות עוברות...

21.00

זהו.

הוא פה.

הערב שלך.

ואז את עוברת ליד החדר שלהן, ורואה אותן ישנות,מתוקות כאלו,

וכל מה שבא לך זה שהן יתתעוררו...

אפקט האישה האחרת

לכל אחת מאיתנו יש בראש את האישה האחרת,

לא, לא זו שמתחרה בנו על לב הבעל, רחוק מזה.

האישה האחרת שלנו, היא אותה אמא בגן השעשועים שבמקום לאבד את זה כשהילד שלה מעיף לה חול לעניים, היא נשארת רגועה ומצליחה לענות לו בקור רוח, היא אותה אמא שכשהילד שלה נשכב בקניון על הריצפה ורוקע ברגליים כאילו הודיעו לו עכשיו שלא התקבל לנבחרת הכדורגל של ברצלונה , היא עומדת שם בצד רגועה ומחכה שיעבור לו במקום ,להתחבא מאחורי הדוכן הקרוב ולעשות פרצופים

של "איפה ההורים של הילד הזה לעזאזל?"

רק לא מזמן שמתי לב ליופי של האפקט הזה.

אותה אמא, זו שאנחנו מקנאות בה לפעמים על הסבלנות, על האוכל הבריא ביותר שנותנת לילדים שלה, זו ששומרת על שפיות גם שנדמה שהשפיות לא שומרת עליה- אותה אמא בדיוק, למדה את זה מאמא אחרת.

אותה אמא בדיוק גם ראתה פעם בקניון אישה אחרת ואימצה ממנה משהו.

גם אני ואת, ברגע מסויים משמשות דוגמא לאמא אחרת. בכלל בלי לדעת או לשים לב.

ואז נוצר לו אפקט מיוחד וקסום, כולנו מחקות אחת את האחרת, כולנו לעולם לא נודה, הרי אנחנו יודעות הכל לבד ולא צריכות דוגמא מאף אמא.. בטח לא מאמא של... ומאמא של...

אבל בשקט בשקט, זה קורה.

האישה האחרת היא חלק מחיינו, חלק מהסבלנות שאנחנו מאמצות לעצמנו כשבדיוק מרגיש לנו שנגמר האויר,

האישה האחרת היא זו שעוזרת לנו ואנחנו לה, בכלל בלי להודות לה.

אז  בפעם הבאה כשאת עם הילדים בגינה, או בחנות, או בכל מקום בו הם יודעים בדיוק כמה חשוב לך שלא יעשו סצינות, תנשמי עמוק ותזכרי בה. ואם הצלחת לצלוח את הרגע הקשה, נשאר לך רק להיות בטוחה, שממש שם בצד, עמדה לה אמא אחרת, שהסתכלה עליך ולא האמינה, מאיפה הכח והסבלנות, מאיפה האיפוק והנחישות, והיא לעולם לא תדע, שהכל בזכות האישה האחרת.

וזו הפעם היחידה- שגם לא חייבים לספר.

זו הפעם הבודדה שהאישה האחרת יכולה להישאר בסתר, בלי שקיומה יפריע לנו ובלי שנבקש לשאול שאלות.

אז תודה לך,אמא, על היותך אישה אחרת לי ולעוד אמהות,

ותודה לי שלעתים בזכותי, ולעתים בזכותה- אני האישה האחרת של מישהי אחרת.

חילופי זוגות

אתמול בערב ,בחזרה מסוף שבוע במדבר-

הגדולה שלנו (4.5) שאלה:
"אמא, מה נעשה כשנגיע הביתה?"
עניתי לה :
"אתן תורידו את אבא ואותי מהאוטו,תפרקו את כל התיקים,תכינו לנו ארוחת ערב,תקלחו אותנו,תקריאו לנו את הסיפור הארוך עדדדדדדדדדדדדד הסוף,ואז תכסו אותנו, ונלך לישון.
ואז נרצה פיפי,ומים,ןועוד פיפי ועוד מים, עד שנירדם, ואת ונריה תנקו את הבית.
היא הסתכלה עלי בחיוך וענתה:
"כן כן אמא אני רוצה! רוצה לעשות החלפת תפקידים."
שתיקה!
עניתי לה בלי לחשוב יותר מדי- אמממ, טוב. אז נעשה.
לא חשבתי כמה היא רצינית בעניין, ועוד יותר לא האמנתי כמה אני צריכה בדיוק את זה- אחרי סוף שבוע עם מעט מאוד שעות שינה.
הגענו הביתה,היא השכיבה אותנו בספה לנוח,כיסתה אותנו ( אז מה עם חם? מה אמר שקל להיות ילד?) , והלכה להכין לנו עם אחותה בת השלוש, ארוחת ערב.
הכינו לנו סלט ( מלפפון וגזר אבל מי בודק) , קערות קטנות של אוכל טעים,כוסות מים, חיממו פסטה , ובכל כמה רגעים באו אלינו ואמרו משפטים שאנחנו תמיד אומרים להן.
ישבנו לאכול,אח"כ הקריאו לנו סיפור,מקלחת ולמיטה.
היה מדהים לראות איך הן רואות אותנו בעיניים שלהן,איך הן מחקות התנהגויות שלנו,מה חייבים לשמר ולהמשיך ומה אפשר לפעמים לוותר.
היה מדהים כמה בטחון זה נטע בהן והרגשה שהן בוגרות.
והכי מרגש -להיות ילד ל 3.5 שעות.
לנו כהורים זה נראה תמיד קל ומובן, אבל אתמול גילינו כמה תשובות של ההורים יכולות לשנות מצב רוח, לכן תמיד כדאי שנחשוב שניה לפני שאנחנו עונים,
למילים שלנו אצל ילד יש משקל שאין לתאר.
אז תודה לבנות שלנו על ערב מרגש ומהנה, צחקנו מלא בשקט-בלי שישימו לב,
אכלנו טוב, והתמלאנו גאווה.
וכך יצא שהוחלט שזה משחק שנאמץ אותו עוד הרבה.
תנסו גם,
מקסימום- לא הכל יילך לפי הספר,
אבל מי קורא את הספר הזה בכלל

יש לי הפרעת קשב?

שנים.
שנים של רעש בראש שלא מפסיק.
עושה דבר אחד וחושבת על עוד שניים במקביל.
מקימה חנות יד שניה למוצרי תינוקות וילדים וכבר חולמת על הפרוייקט הבא, כותבת ספר ילדים ובאמצע כבר ממציאה פטנט למוצץ שהולך לאיבוד.
בהתחלה חשבתי שזה נחמד,שאני ממש מוכשרת שמצליחה לחשוב על כל כך הרבה דברים במקביל, וגם להצליח לעשות חלק מהם.
אבל המחיר, אוי המחיר.
תמיד כשאני הולכת לישון ( בוא נדייק, אני נכנסת למיטה... השינה מגיעה רק כשהראש כבר עייף) , אני מתחילה לעשות בראש רשימות, ואחרי שניה וחצי, שמה לב שאמיר ישן.
ומעירה אותו לשאלה :
"איך? איך אתה מצליח להירדם כל כך מהר? "
והוא עונה:
" מה רצית שאעשה? הלכנו לישון לא? "
ואני... ממשיכה לרשום,לשים תזכורות, לנצח את העייפות עם עוד רעיון,לרשום לי בצד ( של המח) עוד משימה חדשה כאילו שלא די באלו שכבר על הדף.
הסופר הצרפתי -אונורה דה בלזאק- אמר בחכמה :

"אמא אמיתית לעולם איננה חופשיה".

אז זהו?
זה לתמיד,הרעש בראש?
זו הפרעת קשב או הרצון להצליח לג'נגל בין הכל?
זה הולך ונהיה שקט יותר או שככל הגיל הילדות יעלה כך גם הרעש יגבר?
בהריון הראשון שלי, לפני בדיקת מי שפיר שעלתה לי בחמש שנים מחיי, שאלתי את רופא הנשים שלי:
"ד"ר, תגיד, מתי כבר אצליח להנות ולא לדאוג כל כך? "
והוא ענה בחיוך:
"אני מאמין שכשהבת שלך תהיה בת 60 יהיה לך קצת יותר קל".
ועל זה נאמר- יש למה לחכות.