לפעמים אני תוהה-
מעניין מה הילדים שלנו יחשבו עלינו ,כהורים,בעוד עשרים שנה.
אני מנסה לדמיין את הבת שלי, יושבת על בירה עם חבר שלה ( אלוהים ישמור) ומספרת לו על הילדות שלה. והוא על שלו.
ומה יהיה שם?
מה היא תיקח מכל מה שאנחנו כל כך מנסים לתת לה?
מה היא תזכור יותר מהכל?
מה הרגעים שיהפכו אותה למי שהיא תהיה?
ומה אנחנו נבין שהיה מיותר וחסר משמעות.
ונראה לי שיותר מכל-הילדים שלנו יזכרו
את הרגעים שבהם היינו איתם.
פשוט שם.
בלי טלפונים,בלי חוגים,בלי קניון עם מלא אנשים.
הם פשוט יזכרו את הרגעים שהרגישו שהיינו שם.
את אלו שבהם הכנו יחד לאכול
את אלו שבהם טיילנו יחד
וכנראה גם את כל הרגעים המצחיקים והשטותיים שהרשנו לעצמנו -איתם.
ואם נהיה כנים-הרגעים הללו לא רבים במיוחד.
יש חוגים,ומשימות,והכנות של ארוחות.
אז אולי,מחר
נהיה שם יותר.
קצת,לא הרבה.
רק קצת יותר.
ואז,בעוד 20 שנה שהבת שלי תשב על בירה עם חבר שלה.
תהיו בטוחים -שיהיה לה עדיין,על מה להתלונן .
לפחות-אני אדע-שניסיתי
מעניין מה הילדים שלנו יחשבו עלינו ,כהורים,בעוד עשרים שנה.
אני מנסה לדמיין את הבת שלי, יושבת על בירה עם חבר שלה ( אלוהים ישמור) ומספרת לו על הילדות שלה. והוא על שלו.
ומה יהיה שם?
מה היא תיקח מכל מה שאנחנו כל כך מנסים לתת לה?
מה היא תזכור יותר מהכל?
מה הרגעים שיהפכו אותה למי שהיא תהיה?
ומה אנחנו נבין שהיה מיותר וחסר משמעות.
ונראה לי שיותר מכל-הילדים שלנו יזכרו
את הרגעים שבהם היינו איתם.
פשוט שם.
בלי טלפונים,בלי חוגים,בלי קניון עם מלא אנשים.
הם פשוט יזכרו את הרגעים שהרגישו שהיינו שם.
את אלו שבהם הכנו יחד לאכול
את אלו שבהם טיילנו יחד
וכנראה גם את כל הרגעים המצחיקים והשטותיים שהרשנו לעצמנו -איתם.
ואם נהיה כנים-הרגעים הללו לא רבים במיוחד.
יש חוגים,ומשימות,והכנות של ארוחות.
אז אולי,מחר
נהיה שם יותר.
קצת,לא הרבה.
רק קצת יותר.
ואז,בעוד 20 שנה שהבת שלי תשב על בירה עם חבר שלה.
תהיו בטוחים -שיהיה לה עדיין,על מה להתלונן .
לפחות-אני אדע-שניסיתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה