ביום שישי בצהריים אמיר עבד,לקחתי את הקטנה לישון ובאורח פלא נרדמתי גם אני.
המתבגרת בת ה 4.5 נשארה לשחק.
כשקמתי,הבחנתי בשערות קטנות על רצפת המטבח:
שאלתי את הבנות:
מה זה? אלו שערות של הכלב? אולי של בובה?
והמתבגרת הסתכלה עלי וענתה:
"לא,לא אמא, נראה לי שמישהו גזר לעצמו את השיער".....
לקח לי שניה להבין מה היא אומרת, ובמבט אחד,ברור יותר לעבר הראש שלה- הבנתי מי זה המישהו הזה...
הפכתי חיוורת למראה חצי הראש שלה,אבל הצלחתי לא לאבד את זה:
"ממי,למה עשית את זה לבד? למה לא ביקשת ממני? זה נורא מסוכן-יכלת להיפצע"
היא הסתכלה עלי בחיוך וענתה:
"ישנת,ולא רציתי להפריע לך".
אמממ- מעניין,כי שבא לך חצי פיתה עם חומוס את תעירי אותי גם אם תדעי שלא ישנתי 48 שעות.
עניתי לה והסברתי מפורטות כמה זה מסוכן, וכמה תמיד יכולה לבוא לדבר איתנו על כל דבר שרוצה,גם אם היא חושבת שנכעס או לא נסכים, יחד-אמרתי לה, נחשוב מה כדאי וטוב עבורך ואבא ואני נחליט.
ההסבר היה משכנע וברור,אבל בלב קרה לו משהו אחר.
הילדה שלי הסבירה לי כמה זה רק שיער, וזה יגדל,כמה היא אוהבת את זה בדיוק ככה ואף רוצה שכל הראש יהיה קצוץ,ענתה לי שגזרה את שערותיה מול ההשתקפות שלה בתנור המטבח- ככה יותר קרוב לפח והכל נשאר נקי,
סיפרה לי והסבירה כמה זה נוח יותר לאכול ככה בלי שהשיער מפריע לה לאוכל,פירטה כמה זה קל יותר ונעים לה.
והקשבתי לה,למתבגרת בת 4.5 שנים.
הסתכלתי עליה ולמרות שידעתי שעלי להבהיר לה שזה לא מקובל,
כל מה שהצלחתי הוא להרגיש גאווה.
להרגיש גאה בה כל כך שמזמן כבר רצתה וחשבנו שזה שיגעון שיעבור.
להיות גאה בה על האמת הפנימית שלה,גם אם היא לא מתאימה למוסכמות המראה המקובלות.
לראות אותה מסבירה מפורטות למה בחרה בזה,למרות שכולן רוצות בדיוק ההיפך,
ולראות כמה הוקל לה לדעת שלא כעסתי מאוד.
במקלחת היא התרגשה לגעת בראש ולהרגיש את השינוי,
ואז אמרתי לה:
"את יודעת בבה, אני מרגישה שמהרגע שסיפרת לי שהסתפרת,את ממש מאושרת ושמחה".
"נכון היא ענתה לי, זה בדיוק מה שרציתי."
"פחדת שאכעס עליך? "שאלתי, "לא אמא,ידעתי שתגידי שזה יפה לי".
ואז חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיא אוהבת אותי מכאן ועד כל היקום,מסביב לעולם,לאוקיינוסים,לאנטרטיקה,דרך רעננה והשמש והכוכבים...
הבנתי,בלי מילים כמה הוקל לה שהיא אחרי זה.
ולי,היום היה שיעור.
שיעור על להקשיב לרמזים ובקשות שלהם, גם אם הם נשמעים רק שגעונות חולפים.שיעור על מה חשוב לנו ומה לא,שיעור על נחישות של ילדה ועל דרך מיוחדת להשיג אותה.
נכון,היא לא יודעת את זה וייקח עוד מעט זמן עד שתקרא את הבלוג שלי,אבל אני גאה בה,
שהיא בדיוק מה שהיא רוצה להיות,תמיד בדרך שלה,תמיד בלי חשבון למה יגידו,תמיד שלמה עם עצמה.
אז אל תגלו לה שאמרתי.
עוד לא..
המתבגרת בת ה 4.5 נשארה לשחק.
כשקמתי,הבחנתי בשערות קטנות על רצפת המטבח:
שאלתי את הבנות:
מה זה? אלו שערות של הכלב? אולי של בובה?
והמתבגרת הסתכלה עלי וענתה:
"לא,לא אמא, נראה לי שמישהו גזר לעצמו את השיער".....
לקח לי שניה להבין מה היא אומרת, ובמבט אחד,ברור יותר לעבר הראש שלה- הבנתי מי זה המישהו הזה...
הפכתי חיוורת למראה חצי הראש שלה,אבל הצלחתי לא לאבד את זה:
"ממי,למה עשית את זה לבד? למה לא ביקשת ממני? זה נורא מסוכן-יכלת להיפצע"
היא הסתכלה עלי בחיוך וענתה:
"ישנת,ולא רציתי להפריע לך".
אמממ- מעניין,כי שבא לך חצי פיתה עם חומוס את תעירי אותי גם אם תדעי שלא ישנתי 48 שעות.
עניתי לה והסברתי מפורטות כמה זה מסוכן, וכמה תמיד יכולה לבוא לדבר איתנו על כל דבר שרוצה,גם אם היא חושבת שנכעס או לא נסכים, יחד-אמרתי לה, נחשוב מה כדאי וטוב עבורך ואבא ואני נחליט.
ההסבר היה משכנע וברור,אבל בלב קרה לו משהו אחר.
הילדה שלי הסבירה לי כמה זה רק שיער, וזה יגדל,כמה היא אוהבת את זה בדיוק ככה ואף רוצה שכל הראש יהיה קצוץ,ענתה לי שגזרה את שערותיה מול ההשתקפות שלה בתנור המטבח- ככה יותר קרוב לפח והכל נשאר נקי,
סיפרה לי והסבירה כמה זה נוח יותר לאכול ככה בלי שהשיער מפריע לה לאוכל,פירטה כמה זה קל יותר ונעים לה.
והקשבתי לה,למתבגרת בת 4.5 שנים.
הסתכלתי עליה ולמרות שידעתי שעלי להבהיר לה שזה לא מקובל,
כל מה שהצלחתי הוא להרגיש גאווה.
להרגיש גאה בה כל כך שמזמן כבר רצתה וחשבנו שזה שיגעון שיעבור.
להיות גאה בה על האמת הפנימית שלה,גם אם היא לא מתאימה למוסכמות המראה המקובלות.
לראות אותה מסבירה מפורטות למה בחרה בזה,למרות שכולן רוצות בדיוק ההיפך,
ולראות כמה הוקל לה לדעת שלא כעסתי מאוד.
במקלחת היא התרגשה לגעת בראש ולהרגיש את השינוי,
ואז אמרתי לה:
"את יודעת בבה, אני מרגישה שמהרגע שסיפרת לי שהסתפרת,את ממש מאושרת ושמחה".
"נכון היא ענתה לי, זה בדיוק מה שרציתי."
"פחדת שאכעס עליך? "שאלתי, "לא אמא,ידעתי שתגידי שזה יפה לי".
ואז חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיא אוהבת אותי מכאן ועד כל היקום,מסביב לעולם,לאוקיינוסים,לאנטרטיקה,דרך רעננה והשמש והכוכבים...
הבנתי,בלי מילים כמה הוקל לה שהיא אחרי זה.
ולי,היום היה שיעור.
שיעור על להקשיב לרמזים ובקשות שלהם, גם אם הם נשמעים רק שגעונות חולפים.שיעור על מה חשוב לנו ומה לא,שיעור על נחישות של ילדה ועל דרך מיוחדת להשיג אותה.
נכון,היא לא יודעת את זה וייקח עוד מעט זמן עד שתקרא את הבלוג שלי,אבל אני גאה בה,
שהיא בדיוק מה שהיא רוצה להיות,תמיד בדרך שלה,תמיד בלי חשבון למה יגידו,תמיד שלמה עם עצמה.
אז אל תגלו לה שאמרתי.
עוד לא..
מהממות שתיכן וברור שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ
השבמחק