אני אוהבת את המדינה שלנו.
אוהבת על אמת.
אוהבת את החום שיש רק אצלנו,את הידיעה שתמיד יהיה מי שיעזור לי ברחוב אם אתקע,
הידיעה שלא משנה איפה אני גרה,אני לא אתקע בלי כוס סוכר בדרך לעוגה בדיוק לפני שנכנסת השבת...
העובדה שאצלנו בארץ,לא קובעים עם חברים לעוד חצי שנה מראש,אלא פשוט מרימים טלפון,ובאים.
העובדה שרק אצלנו אני יכולה לראות חייל במדים חוזר הביתה ולהזיל דמעה בלי להתכוון בכלל.
תמיד שאני עומדת לשירת התקווה הבטן מתהפכת לי מהתרגשות,כמו שרק פה זה יקרה.
אני אוהבת את הטעם של יום שישי ושבת,גם אם איני דתיה .
אוהבת את הנופים המטורפים שיש לנו פה,למרות שרובנו ראינו עולם הרבה לפני שראינו את הארץ היפה שלנו.
אני אוהבת אותה.באמת.
אבל מאז שאני אמא,אני מרגישה שאנחנו מתרחקות, האהבה שלי אליה סוחבת איתה סדקים של חוסר אמון,של פחד ודאגה.
אני לא אוהבת את מי שהפכתי להיות במדינה שלי.
את זו שכבר לא קוראת עיתונים כי עושה לי רע לשמוע על חטיפת נערים,והסלמות,על עוני של מי שבזכותם יש לנו המדינה הזו,ועל אלימות.
אני לא אוהבת את זו שכבר לא מטיילת פה בבטחה כי היום אני יותר דואגת לעצמי ולמשפחה שלי,ומכוונת את וייז עם התראות שלא ייכנס במקרה למקום שאסור.
לזו שפוחדת לשלוח את הילדות שלה לבית הספר שלא יכו אותן רק כי למישהו התחשק.
עד היום אני שומעת אופנוע מאיץ וישר קופצת לי ההתכווצות בבטן של האזעקות מהקיץ שעוד הריח שלו כאן.
קיץ שמתח את גבולות האמהות שלי עד לקצה. לימד אותי על הפחד הכי בסיסי לשמור על היקר לי מכל.
פעם היה לי חלום לעבור לגור בישוב מרוחק...
לאן?
לדרום ? שחודש אחרי קטיף נוריות בפסטיבל אדום בדרום,הפך לזירת מלחמה?
לצפון? שאנשים תמימים,הורים לילדים קטנים שומעים שם קולות חפירה מתחת לבית..?
נכון.
אני לא אמיצה.
אני מהפחדניות.
מאלו שמבינה שבמקום לדאוג לבית ספר טוב, תזונה בריאה,וחברים, צריכה לדאוג לבנות שלי לבטחון בסיסי.
אז נכון.
יגידו לי אלו שבכל מקום לא בטוח,בטח לא ליהודים.
נכון, יגידו לי אלו שאין לנו ארץ אחרת..
אבל מה? אין מקום במדינה שלנו גם לפחדנים? גם לאלו שלא מוכנים למות בעד ארצם?
אין מקום פה לאנשים כמוני? שרק רוצים שקט?
אני אוהבת אותה. אבל רוצה שהיא תאהב אותי בחזרה.
אפשר?
אוהבת על אמת.
אוהבת את החום שיש רק אצלנו,את הידיעה שתמיד יהיה מי שיעזור לי ברחוב אם אתקע,
הידיעה שלא משנה איפה אני גרה,אני לא אתקע בלי כוס סוכר בדרך לעוגה בדיוק לפני שנכנסת השבת...
העובדה שאצלנו בארץ,לא קובעים עם חברים לעוד חצי שנה מראש,אלא פשוט מרימים טלפון,ובאים.
העובדה שרק אצלנו אני יכולה לראות חייל במדים חוזר הביתה ולהזיל דמעה בלי להתכוון בכלל.
תמיד שאני עומדת לשירת התקווה הבטן מתהפכת לי מהתרגשות,כמו שרק פה זה יקרה.
אני אוהבת את הטעם של יום שישי ושבת,גם אם איני דתיה .
אוהבת את הנופים המטורפים שיש לנו פה,למרות שרובנו ראינו עולם הרבה לפני שראינו את הארץ היפה שלנו.
אני אוהבת אותה.באמת.
אבל מאז שאני אמא,אני מרגישה שאנחנו מתרחקות, האהבה שלי אליה סוחבת איתה סדקים של חוסר אמון,של פחד ודאגה.
אני לא אוהבת את מי שהפכתי להיות במדינה שלי.
את זו שכבר לא קוראת עיתונים כי עושה לי רע לשמוע על חטיפת נערים,והסלמות,על עוני של מי שבזכותם יש לנו המדינה הזו,ועל אלימות.
אני לא אוהבת את זו שכבר לא מטיילת פה בבטחה כי היום אני יותר דואגת לעצמי ולמשפחה שלי,ומכוונת את וייז עם התראות שלא ייכנס במקרה למקום שאסור.
לזו שפוחדת לשלוח את הילדות שלה לבית הספר שלא יכו אותן רק כי למישהו התחשק.
עד היום אני שומעת אופנוע מאיץ וישר קופצת לי ההתכווצות בבטן של האזעקות מהקיץ שעוד הריח שלו כאן.
קיץ שמתח את גבולות האמהות שלי עד לקצה. לימד אותי על הפחד הכי בסיסי לשמור על היקר לי מכל.
פעם היה לי חלום לעבור לגור בישוב מרוחק...
לאן?
לדרום ? שחודש אחרי קטיף נוריות בפסטיבל אדום בדרום,הפך לזירת מלחמה?
לצפון? שאנשים תמימים,הורים לילדים קטנים שומעים שם קולות חפירה מתחת לבית..?
נכון.
אני לא אמיצה.
אני מהפחדניות.
מאלו שמבינה שבמקום לדאוג לבית ספר טוב, תזונה בריאה,וחברים, צריכה לדאוג לבנות שלי לבטחון בסיסי.
אז נכון.
יגידו לי אלו שבכל מקום לא בטוח,בטח לא ליהודים.
נכון, יגידו לי אלו שאין לנו ארץ אחרת..
אבל מה? אין מקום במדינה שלנו גם לפחדנים? גם לאלו שלא מוכנים למות בעד ארצם?
אין מקום פה לאנשים כמוני? שרק רוצים שקט?
אני אוהבת אותה. אבל רוצה שהיא תאהב אותי בחזרה.
אפשר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה