לפני חמש וקצת שנים,עוד לפני שהפכתי לאמא,היה ברור לי שזה די פשוט.
רוצים ילד... עושים מה שצריך כדי שהוא יגיע, הוא מגיע.הלידה קסומה
ומרגשת,והגידול שלו גם הוא פשוט,מובן ובהיר .הרי כמה מסובך זה כבר יכול להיות..הלא
ההורים שלנו עשו את זה..אז מה הבעיה?
ממש באמצע ההריון,שמצאו בסקירת המערכות איזו שטות,ובחרנו ( ממש בחירה)
לעשות בדיקת מי שפיר,שאלתי את הרופא נשים שלי:
"תגיד ד"ר,מתי ייגמר כל הלחץ הזה? מה זה? כמה בדיקות?"
והוא חייך וענה לי:
"כשהבת שלך תהיה בערך בת 60,אני מאמין שזה יירגע קצת."
אוף,כמה אני שונאת שאחרים צודקים!
ואכן כך זה היה.
שום דבר לא כזה פשוט,אף שלב לא מובן מאליו וחף מדאגות,כל גיל,כל
בדיקה,כל חיסון מגיע עם עסקת חבילה מלאה בכל טוב של שאלות,עשרות דעות,מליון מאמרים
באינטרנט, לפחות סבתא אחת שבטוחה שצודקת,שכנה שיודעת יותר טוב ממך רק כי ילדה חודש
ושבוע לפנייך,ובעל שבטוח שאת האמא הכי מודאגת שיש.. לכי תסבירי לו שאת עוד
מהנורמליות...
ועד שאת מחליטה מה האג'נדות שלך בכל נושא,ואת שאת יודעת בדיוק איזו
אמא את בוחרת להיות...
עד אז.. הכל כל כך מורכב,ומלא אפשרויות.
ולאט לאט את מתגבשת בעצמך.את והאמא המיוחדת שאת.כל אחת בדרכה.
ובכל שלב את בטוחה שזה החלק הכי קשה בגידול,ושרק יגיע החלק שאחריו,כי
הוא הרבה פחות מלחיץ.
שהתחלנו לחפש לגדולה שלנו גן,היה ברור לי שזה פשוט-
הולכים,רואים גן נעים עם גננת חמה ואוהבת,ילדים משחקים ומאושרים,נרשמים
ואמא באה לאסוף..
אז זהו,שראיתי 18 גנים !!
מכל גן יצאתי בוכה.
בכל גן היה חסר כל מה שהיה לי חשוב. וישבתי יום אחד ברכב,בוכה ואמרתי
לעצמי:
גן !! מה כל כך מסובך למצוא גן. ועד שמצאנו ,מצאה נשמתי את מנוחתה.
ואז גיל שנתיים האיום, ואת בטוחה שזה החלק הקשה ביותר בגידול שלהם.
ואת מסתכלת על הזאטוטה שמנהלת את חייך,ואת רק מבקשת שיגיע כבר גן
חובה, גיל של גדולים,שכבר לא יהיה כאלו סצינות איומות...
ואז גם היום הזה מגיע-
ואת,שכל כך חיכית לגיל ה"קל " הזה, לשלב היחסית נוח,פתאום
את מגלה שזה מתחיל מחדש..
הדאגה למצוא לה חברות חדשות בגן החדש,הדאגה לזכות בגננת שלכל הפחות
תהיה חצי ממה שאת רוצה,השמיניות שאת עושה כדי שלא תלך לצהרון ותאכל איתך בבית,תקבל
תשומת לב כדי שחלילה לא תרגיש שחסר לה,התמרון עם אחותה הקטנה והנסיעות האינסופיות בכל שבילי העיר..
לרוץ להירשם לחוג לפני שייגמרו המקומות, לנשוך שפתיים כשהיא לא רוצה
להיפגש עם חברות כשאת מוכנה לאפר אותן שעות רק שיהיה להן נעים.
ובעלך.. שעומד מהצד ולא מבין מה כל כך קשה לך?
"תני לה לגדול"....." לכולם קשה"...
באמת? ווואלה? איך תמיד התשובות שלך כאלו עמוקות ומשכנעות?
הרי מבחינתכם ילדים מגדלים את עצמם.
ואני שכל מה שאני רוצה זה שיהיה לה טוב ונעים,אפילו לא קל. רק טוב
ונעים ובטוח.
וכל בוקר שהיא מעקמת לי פרצוף בכניסה לגן,אני מתרסקת ממנה.
ועשר דקות אחרי היא כבר בטח בפינת בובות ואני באוטו...בגרון חנוק על
שקשה לה.
אז אומנם זה שלב שחשבתי שיהיה קל יותר, אבל כנראה לנו יש נטיייה תמיד
לראות את מה שלא עכשיו, כנוח ופשוט יותר.
אני רק מקווה שהדרך קלה לך יותר מאשר לי.
כי לי לפעמים ממש קשה.
קשה לחשוב שקשה לך.
למרות שזה חלק מהחיים,למרות שזה מחשל.
אני אמא שלך.
אני רוצה לכאוב במקומך,
אני רוצה להיעצב כדי שאת לא תהיי עצובה,
ככה אני-
אמא שלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה