קודם אמא

 זרקתי את התיק שלי מעבר לגדר !

בעוד כמה ימים, אטוס עם המתבגרת שלי ל-5 ימים בלונדון.

לה זה טיול בת מצווה,

מפגש עם חברה טובה שמגיעה מקנדה.

לי,

לי זה התיק שמעבר לגדר.

אומרים,

שכשאתה ממש רוצה משהו, אבל ממש פוחד,

פשוט תזרוק את התיק שלך, מעבר לגדר.

ואז, תהיה חייב למצוא את הדרך להגיע אליו.

לא לוותר.

אז הנה הוא,

התיק שלי,

עמוס בחרדות, חששות,

רעשים, וקולות שמנסים להזיז אותי.

אני עוזבת בפעם הראשונה גמד בן תכף 3,

שמעולם לא נפרד ממני ליותר מחצי לילה,

נפרדת מתקופה ארוכה מאוד,

מכמעט 7 שנים של הנקה רצופה,

ומי שמכיר אותי יודע כמה עברתי בשביל לכתוב מילים אלו.

עולה על מטוס לבד, בלי אמיר שיחזיק לי את היד

ויתרגל איתי נשימות.

יש רגעים בחודש האחרון

שבא לי להשאיר את התיק שם,

מעבר לגדר

כוסאומו,

שיילך התיק.

אבל מהר מאוד חוזרת בי התקווה,

לתת למתבגרת שלי את החלום לטייל יחד כמו שרוצה,

לתת לעצמי את היכולת לבחור, ולא לפחד.

לתת לעצמי חיים בלי פחד,

או איתו- כשאני המבוגרת האחראית שמנהלת אותו,

ולא הוא אותי.

הרצון העז,

לבחור,

ולהשיג.

לזכור את המילים האלו,

של שרון אסמן ז"ל שמהרגע ששמעתי אותן נותנות לי כ"כ הרבה השראה

לחיות בעשייה ופחות במחשבות רעות.

זה התיק שלי,

ולחלק גדול מכם,

הוא לא ברור.

מה הביג דיל?

כולה נוסעת ללנודן...

בתיק שלי,

הרעשים שלי.

שלי.

לכל אחד מאיתנו יש תיק משלו.

התקווה היא לעבור את הגדר.

בשלום.

אז מוזמנים לייעץ מה יכול לעזור,

לשלוח לי אור, ומלא כוחות,

לשלוח מדיטציה מומלצת לטיסה ובכלל,

או כל מילת חיזוק שמרגישה לכם שמקומה פה.

הגמד מתכחש לעובדה שאנחנו טסות,

וברור לי שאם לא אבא שלו הוא מי שהוא,

לעולם לא הייתי עושה את זה.

אז גם המלצות להם נשמח לקבל,

למרות שוידאתי רק 6 פעמים עם הפסיכולוגית ילדים האהובה עלי,

שאני לא מבשלת לו טראורמה...

יאללה,

זרקתי את התיק.

ניפגש מעבר לגדר